רבי חייא קמייתא

  • הרב משה טרגין

רבי חייא קמייתא

אחת משלוש השבועות שהן מן התורה היא שבועת מודה במקצת: מי שנתבע סכום כסף מסוים וטען כי הוא חייב רק מקצתו, חייב מן התורה להישבע על אמתות טענתו זו. למשל: אדם שנתבע מאה וטען כי הוא חייב רק חמישים חייב מן התורה להישבע כי הוא אכן חייב חמישים בלבד. הגמרא בתחילת מסכת בבא מציעא עוסקת בהרחבה בשבועה זו, ובין היתר מובאים בה שני דינים של רבי חייא הידועים בשמות "רבי חייא קמייתא" ו"רבי חייא בתרייתא". שיעורנו יעסוק השבוע ברבי חייא קמייתא (דינו של רבי חייא מובא בדף ג ע"א והוא נידון לאורך דף ג ודף ד ע"א).

רבי חייא עוסק במקרה הבא: ראובן טוען כי שמעון חייב לו 100 ש"ח ואילו שמעון מכחיש וכופר בכול, אך לאחר מכן באים עדים ומעידים בפני בית הדין כי שמעון חייב לראובן 50 ש"ח. האם הנתבע חייב שבועה על אותו חלק שעליו העדים לא העידו? מצד אחד יצרו העדים מצב הדומה למודה במקצת (שבו טענתו של הנתבע היא כי הוא חייב רק חלק מן הסכום המבוקש), אולם מאידך ניתן לומר כי הנתבע לא יישבע, שכן הוא לא הודה במקרה זה כלל אלא הכחיש את טענת התובע מכול וכול. דעת רבי חייא היא כי גם העדים יכולים ליצור חיוב שבועה, והוא לומד זאת - על פי הניסוח הראשוני שבגמרא - מהשוואת כוחה של הודאת בעלים לעדות עדים: "שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים". בשיעור זה נבחן את סברתו של רבי חייא ואת האופן שבו למד דין זה. [הערה: במהלך הסוגיה, המשתרעת, כאמור, על פני דף שלם, עובר מקור הדין גלגולים רבים. בשיעורנו נעסוק רק במקור המופיע בנוסח הראשוני של הדין.]

הדיון בשאלה זו סב, למעשה, על שני מוקדים: א. אופן הבנתנו את דין מודה במקצת. ב. יכולתם של העדים ליצור מצב של מודה במקצת.

מה עומד ביסוד דין מודה בקצת? ניתן לטעון כי תגובתו של הנתבע מעוררת חשד ובית הדין משביע אותו על מנת להבהיר את המצב. כך אכן עולה מדברי ריטב"א (לבבא מציעא) ורמב"ן (שבועות מב ע"א) כי במודה במקצת יש "רגליים לדבר" (מצב שבו יש די נתונים מעוררי חשד) שהאיש משקר. אם זו הסברה לגבי מודה בקצת ניתן להסביר באופן דומה את דברי רבי חייא:אם הודאה בחלק מהחוב מעוררת חשדות באשר לחלק הנותר, ברור שעדות על קיומו של חלק מן החוב יוצרת חשדות דומים (ואולי אפילו גדולים יותר). במילים אחרות: אם חיוב שבועת מודה במקצת נובע מחשד, הוא יחול גם כאשר האישור לקיומו של חלק מן החוב לא בא בהודאת הנתבע כי אם בעדות (כבמקרה של רבי חייא).

תוספות (בבא מציעא ד ע"א) נוקטים בגישה שונה לחלוטין בהסבר דין מודה בקצת. לדעתם דין זה נובע מן המושג "טענה חשובה". בדרך כלל טענה שנטענה בבית דין והוכחשה נמרצות על ידי הנתבע אינה מקבלת משמעות משפטית אלא נדחית על הסף. אולם טענה שחוזקה על ידי התנהגותו של הנתבע בשל הודאתו החלקית - אין בית הדין רשאי להתעלם ממנה, ולאחר שכפה את תשלום החוב שבו הודה הנתבע הוא חייב לדרוש הבהרה ביחס לחלק הנותר מן החוב. אם נבין את דין מודה במקצת כתוספות יהיה בהחלט מקום להסתפק אם הוא חל במקרה של רבי חייא. התביעה אמנם קיבלה חיזוק בבית דין בדמותה של עדות שהוכיחה כי לפחות לחלק מן התביעה יש ביסוס משפטי. אולם עדיין קיים הבדל בין דין מודה במקצת לבין מקרהו של רבי חייא: בדין מודה במקצת הקלסי הנתבע הוא שמאשר את נכונותה החלקית של טענת התובע, ובכך הוא מגדיל את אמינותו ומזכה אותו ביכולת לחייב שבועה על יתרת הטענה; במקרה של רבי חייא, לעומת זאת, אין לטענתו של התובע כל ביסוס מציאותי מבחינת הנתבע - העדים אמנם העידו כי הוא חייב לתובע מחצית מסכום התביעה, אולם אין דבר המחייב אותו להתייחס למחציתו השנייה.

למעשה ייתכן שנושא זה עומד בבסיסה של מחלוקת ראשונים מעניינת. מה הדין אם הנתבע הכחיש את הטענה, וגם עדים לא הופיעו לטובתו של התובע - ולמרות זאת התחייב הנתבע לשלם לו את מחצית התביעה? אין זו הודאה במקצת ואף לא מקרה שבו באו עדים (כמקרהו של רבי חייא), כי אם מקרה המכונה "חייב במקצת". דוגמה (קצת מורכבת) למצב כזה תהיה המקרה הבא:הנתבע טוען כי הוא איננו חייב כסף לתובע משום ששילם את חובו לאדם אחר, שהתובע היה חייב לו כסף; אלא שחלק מן הכסף שהנתבע שילם לטובת התובע היה תשלום ריבית על הלוואה שהתובע לקח מן הגוי; מכיוון שתשלומי ריבית אסורים לא קנה הגוי את הכסף שהועבר לו, ולכן תשלום זה אינו מפחית את חובו של התובע לגוי והוא לא ייחשב כפירעון חובו של הנתבע לתובע גם אם נאמין לדברי הנתבע. דוגמה נוספת: הנתבע טוען כי כיסה את חובו לתובע באמצעות תשלום חובותיו של זה, ובדיקת העניין מעלה כי הנתבע אכן שילם את חובותיו של התובע אלא שהוא טעה בחישוביו והוא עדיין חייב כסף לתובע, שכן תשלום החובות לא כיסה את כל חובו. במקרים אלו אין הודאה מפורשת מצדו של הנתבע, אלא שטענתו הראשונית מיתרגמת לתשלום חלקי, ועם זאת הוא הכחיש לגמרי את דברי התובע. פסיקה במקרה כזה (האם הנתבע צריך להישבע על החלק שאותו אין הוא משלם) יכולה ללמדנו גם על הפסיקה במקרה של רבי חייא, שבו הנתבע כופר בחוב אך עם זאת מחויב לשלם חלק מן הטענה בגלל בואם של עדים.

הנושא שהצגנו שנוי במחלוקת בין בעל ספר התרומה (המחייב שבועה) לבין הרשב"א (שפוטר). לפי דעת התרומה דעתו של רבי חייא מתקבלת על הדעת, שכן על פי פסיקתו דין מודה במקצת אינו מושתת על הודאת הנתבע בחלק מן החוב: כל עוד התייחסו בית הדין לטענה שהועלתה בפניהם וכל עוד הגיע חלק מטענת התובע לידי תשלום - ויהא הדבר באיזו דרך שיהא - מחויבים בית דין לברר מה עלה בגורל חלקה השני של התביעה ואינם רשאים להתעלם ממנה, ועל כן עליהם לחייב שבועה [ראוי לציין בהקשר זה את דעת תוספות (גטין נא ע"ב) כי דין מודה במקצת מבוסס על גלגול שבועה].

אלא שהרשב"א חולק על דברים אלו, ולדעתו לא כל טענה שמצליחה לחייב את הנתבע לשלם מחייבתו להישבע. כיצד נוכל, אם כן, להבין את רבי חייא? מדברי רשב"א נראה כי חיוב שבועת מודה במקצת תלוי לדעתו בהודאה מסוימת של הנתבע, ובמקרה של רבי חייא הלוא אין הודאה כזו!

אפשרות אחת היא לחלק בין תמיכת עדים בטענת התובע לבין תמיכה המושגת באמצעות טעות הלכתית או טעות בחישוב. עדים (כבמקרה של רבי חייא) המעידים על חלק מן הטענה מאשרים אותה בעצם, ומרגע שהטענה אושרה לא ניתן להתעלם ממנה ויש לבררה עד תום באמצעות שבועה. לעומת זאת, הכחשת הטענה בגלל טעות כל שהיא אינה מעניקה לתביעה כל חיזוק, שכן לא טענת התביעה היא הגורמת את התשלום כי אם גילוי הטעות בהנחת העבודה של הנתבע. רשב"א עשוי אפוא לקבל את דעת רבי חייא ועם זאת לפטור משבועה במקרים שהבאנו, משום שבמקרה של רבי חייא טענת התובע מקבלת אישור משפטי.

קיימת גם דרך נוספת להבין את דברי רבי חייא על פי שיטת רשב"א. רשב"א יכול אמנם לסבור כי רק הודאת הנתבע יכולה ליצור חיוב שבועה, מפני שרק היא מעניקה תוקף לטענת התובע ומכריחה את בית דין לבדוק את אמינותה באמצעות שבועה, וכי אם הטענה מוכחשת על ידי הנתבע עצמו לא יהיה חיוב שבועה גם אם יתברר שהנתבע צריך לשלם סכום כל שהוא בגלל טעות שעשה. אלא שדעתו של רבי חייא היא כי עדות על חלק מן החיוב מחייבת את הנתבע להודות ולקבל את דברי העדים. על פי הבנה זו עדים אינם רק הראיה החזקה ביותר; מרגע שעדות נמסרה בפני בית דין היא הופכת לחלק מן הידע המשותף של כל הנוכחים בדיון, ולאחר שהעידו על חיוב הנתבע לשלם חלק מן החוב גורמת העדות לנתבע להיחשב כמי שהודה שהוא חייב כסף לתובע, מה שיוצר ממילא מצב זהה למודה במקצת. שבועת מודה במקצת נובעת מהודאה חלקית של הנתבע בחוב, וסברת רבי חייא היא כי על אף שהנתבע הכחיש את טענת התובע בתחילת דבריו מכריחה אותו מציאותם של העדים להודות בחיובו, והכרח זה הופך את המקרה למקרה רגיל של מודה במקצת.

ייתכן שגישה זו עומדת ביסוד חיוב השבועה במקרה של רבי חייא. הניסיון הראשון בגמרא להסביר את דינו של רבי חייא סב על השוואת כוחם של עדים לכוחה של הודאת הנתבע: מכיוון שעדים חזקים מהודאת פיו של הנתבע ברור שאם הודאת פיו מחייבתו שבועה תחייב אותו גם העדאת עדים. מה טיב השוואה זו? הגמרא מביאה בהמשך כמה הלכות העשויות להוכיח או לפרוך את ההנחה שעדים חזקים מהודאה, ובסיכומו של הדיון עולה כי עדיפותם של עדים על הודאת פיו אינה חד-משמעית, שכן עדים עשויים להיות מוכחשים על ידי עדות סותרת של שני עדים אחרים בעוד שהודאת הנתבע מחייבת אותו גם אם יש שני עדים הטוענים כי הוא פטור. בשלב זה מתחילה הגמרא לחפש מקור אחר לדינו של רבי חייא.

למה חותרת הגמרא בהשוותה הודאת בעל דין להעדאת עדים? כפי שהטעמנו, העובדה שעדים חזקים מהודאת פיו נתונה באי-בהירות מסוימת, אולם היא עשויה להתברר כנכונה. אך עם זאת, מדוע הגמרא מניחה כי עדים יכולים ליצור שבועה כשם שהודאה יוצרת אותה? האם העובדה שעדים חזקים מהודאה אומרת בהכרח כי שני סוגי ראיות אלה פועלים באותו אופן במה שנוגע לחיוב שבועה?

בהסבר עניין זה עולות בראשונים כמה הצעות. הנימוקי יוסף, למשל, מסביר כי הגמרא הסתפקה בשאלה אם עדים התומכים בחלק מטענת התובע יכולים ליצור אותו חיוב שבועה הנוצר באמצעות הודאת הנתבע בחלק מן החוב. הוכחת עדיפותם של עדים על הודאה תלמד כי עדות יכולה ליצור חשד לפחות ברמתו של זה הנוצר על ידי הודאה חלקית של הנתבע, חשד שיוביל את ביתהדין, בסופו של דבר, לברר מה עלה בגורל חלקה השני של התביעה.

אולם בהתבסס על ההצעה הקודמת נוכל לקרוא את הגמרא באופן שונה במקצת. אין די בהוכחה שעדים חזקים מהודאת בעל דין מבחינה כמותית; עלינו להוכיח כי עדותם בפני בית דין אינה רק מסירת מידע משפטי אלא יש בה ממד של אמת אובייקטיבית שכל הצדדים חייבים להודות בה. רק כך נוכל לתרגם את העדות להודאת בעל דין (הודאה שלפחות לדעת רשב"א הכרחית ליצירת חיוב שבועה). על פי הבנה זו מאמצי הגמרא מכוונים כלפי השאלה אם עדות היא הצורה החזקה ביותר של ראיה או שמא נוכל להגדיר אותה כידע משותף שיש לנו ביחס לעבר (כלומר: כידע אובייקטיבי, ככל שידע כזה ניתן להשגה בעידן שלפני מצלמות הווידאו).

הראיות שהגמרא מביאה ביחס לעדים לא נועדו אפוא רק להוכיח שעדים חזקים מכל ראיה אחרת כי אם ללמדנו באיזו מידה הופכת עדות לחלק מן הידע המשותף. רק אם נוכל להוכיח שהעדות אכן הופכת לידע המוסכם על הכול נוכל לחייב את הנתבע שבועה על אף שלא הודה.

נראה שראייתה של הגמרא מחיוב קרבן סבה ממש על עניין זה. הגמרא מנסה להוכיח שעדים אינם עדיפים על ראיה מן העובדה שאדם יכול להתחייב קרבן רק בהודאת פיו. דין זה נלמד מן הפסוק "או הודע אליו חטאתו", שממנו משמע שהחוטא צריך לדעת שחטא. כיצד מוגדרת מודעות זו? גם אם יש עדות על החטא ובית דין מאמינים לעדים לא יהיה החוטא בכלל "הודע אליו" ולא יתחייב קרבן אם הוא עצמו מכחיש את עדותם; קרבן אינו רק עניין של עדות - הוא צריך לבוא כתוצאה מהודאת החוטא. על קושיה זו משיבה הגמרא כי רבי חייא סובר כרבי מאיר, המחייב קרבן במקרה כזה. ייתכן שלדעת רבי מאיר עדות אינה רק הראיה החזקה ביותר שקיימת בעולם אלא גם אמת אובייקטיבית שהכול חייבים לקבלה, ועל כן מצב זה הוא בכלל "הודע אליו". אפשר אפוא שמטרת הגמרא בהבאת המחלוקת ביחס לחיוב קרבן על ידי עדים היא להוכיח שעדים יוצרים ידע אובייקטיבי משותף.

למסקנה הגמרא דוחה מהלך זה בגלל חולשה מסוימת שיש לעדים ביחס להודאה: עדים, בניגוד להודאה, יכולים להידחות על ידי עדות נגדית, עובדה המלמדת שעדות אינה ידע אובייקטיבי משותף לכול ואף אינה חזקה מהודאה.