מבטו של רבי עקיבא

הגמ' במסכת מכות דף כד ע"א מביאה שני סיפורים על ר' עקיבא:

"וכבר היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [בריחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי א-לוהינו שרוף באש, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק; ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?... אמר להן:... תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם'... עכשיו, שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.
בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".

פעמיים מתנהג ר' עקיבא בצורה לא-נורמלית למראה המציאות. הוא רואה מציאות עצובה, ובכל זאת צוחק. הגמרא מסבירה שר' עקיבא התבונן על הצד החיובי של המציאות, בהסתכלות ארוכת טווח. אמנם המציאות כיום נראית עצובה ועגומה, אך היא מעידה על מציאות חיובית שעתידה להיות.

הרב קוק ניתח את הסתכלותו של ר' עקיבא כאמונה חיה שמצליחה לראות בתוך המציאות את האמונה. "בנפשו הענקית של רבי עקיבא ניצב היה העתיד הרחוק כמו הווה קרוב, סמוך ונראה... ומחזה העתיד הודאי מילא כל-כך את לבו הטהור, עד כי לא הניח מקום גם לאנחה על המצב ההווה המדכא, המרעיד, כי הווה זה בשבילו רק כעב קל עובר על פני החמה הברה כשחקים".

יכולה האמונה להיות ידיעה שכלית שאיננה קיומית ואינה משפיעה על חייו של האדם. לאמונה זו אין כל משמעות, אלא היא מחשבה וידיעה שאינה באה למימוש. ר' עקיבא הצליח להעביר את האמונה לצורת חיים ממשית, חיה ופועלת, עד שהסתכלותו על המציאות התאימה עצמה להסתכלות האמונית שלו. כך יכול היה רבי עקיבא לראות את החורבן ובכל-זאת לשמוח.

הסתכלות אמונית זו גם גרמה לר' עקיבא להצטרף למרד, להיות נושא כליו של בר כוכבא (רמב"ם הלכות מלכים י"א, ג), ולא להיכנע לכיבוש הרומאי. ר' עקיבא הבין שזו אינה מציאות שיכול להתקיים לאורך זמן, כי האמונה מחייבת שישראל ייגאל וישוב למלוך. לכן פסק שיש לצאת ולהילחם - מעשה שנראה לא-הגיוני בהסתכלות ריאלית פשוטה.