'עמך עמי וא־לוהיך א־לוהי': רות והגיור

וַתֹּאמֶר הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל עַמָּהּ וְאֶל אֱלֹהֶיהָ שׁוּבִי אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ. וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.   (רות א טו-יז).

מתי הצטרפה רות אל העם היהודי?

האם רות וערפה התגיירו לפני שהתחתנו עם מחלון וכליון?^[1] רוב המדרשים מניחים שהן לא התגיירו בזמן זה:

וישאו להם נשים מואביות, תני בשם ר' מאיר לא גיירום ולא הטבילו אותם          (רות רבה ב ט).^[2]

קריאה זו משתמעת מהטקסט בכמה דרכים. כאשר רות וערפה מתנגדות בהתחלה לשוב למואב, הן מצהירות פה אחד, "כִּי־אִתָּךְ נָשׁוּב לְעַמֵּךְ" (רות א י). הריחוק שלהן מהאומה הישראלית עשוי לרמז על כך שלמעשה, באותה נקודה, רות וערפה לא התייחסו לאומתה של נעמי כאל אומתן.^[3] לאחר מכן רות משנה את הגישה הזו ובוחרת לקשור עצמה לאומתה של נעמי (רות א טז): "עַמֵּךְ עַמִּי".^[4]

מעבר לכך, כאשר נעמי מעלה את העובדה שערפה שבה למואב בניסיונה לגרום לרות לעשות את אותו מעשה, היא מציינת כי "הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ אֶל־עַמָּהּ וְאֶל־אֱלֹהֶיהָ" (רות א טו). שיבתה הפשוטה של ערפה אל עמה ואל אלוהיה מצביעה על כך שהיא לא ניתקה את קשריה עמם.

לסיום, שבחיו של בעז על רות: "וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא־יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (רות ב יא) מצביעים על כך שלרות לא היו קשרים אינטימיים עם האומה היהודית בעודה נשואה למחלון במואב. רק לאחר שהתלוותה אל נעמי בשובה לבית לחם היא הצטרפה רשמית אל העם היהודי.

אם הנשים המואביות הללו אכן לא התגיירו, זה יכול להסביר מדוע נעמי שולחת את רות ואת ערפה ללא היסוס בחזרה למואב. ואכן, מעולם לא נראה שנעמי שקלה את הבעייתיות בהשבת גיורת יהודייה אל עבודת האלילים הקודמת שלה.^[5]

עם זאת, אבן-עזרא מתעקש כי רות וערפה אכן התגיירו, ומדגיש כי מחלון וכליון לא יכלו לעולם לשאת נשים מואביות שלא התגיירו קודם לכן:

ולא יתכן שיקחה מחלון וכליון אלו הנשים עד שנתגיירו והעד אל עמה ואל אלהיה (אבן עזרא רות א ב).

באופן מעניין, אותו הפסוק שלפי הצעתי מראה כי הנשים לא התגיירו (רות ר טו), משמש את אבן עזרא כהוכחה לכך שהן דווקא כן התגיירו. אבן עזרא מדגיש את המלה "שבה", ומכאן מגיע למסקנה כי ערפה אכן נטשה בעבר את אומתה ואת אלוהיה, אליהם כעת היא שבה.

המדרש מציע גישה סבוכה במעט לשאלה זו:

שאל רבי פדת לבריה של רבי יוסי איש סוכו: רות כיון שנתגיירה מפני מה לא קראוה בשם אחר? אמר ליה: כך שמעתי, דשם אחר היה לה, וכשנשאת למחלון קראו שמה רות, ומשם עלתה בשם זה. דהא (-שהרי) כשנשאת למחלון נתגיירה, לא לאחר זמן. אמר לו: והכתיב אח"כ "וא-להיך א-להי באשר תליני אלין" וכו' – הרבה התראות עשתה נעמי כדתנינן וכולן קבלה עליה; ואם נתגיירה קודם למה לה השתא (-עכשיו) כולי האי? אמר לו: ח"ו שנשאה מחלון והיא גויה, אלא כשנשאה נתגיירה ובחזקת אימת בעלה [עליה] עמדה [היא] וערפה בענין זה. כיון שמתו בעליהן, ערפה חזרה לסורחנה ורות עמדה בטעמה

                                               (זהר חדש רות לב ב).

מדרש זה מאמץ מעין דרך ביניים בשאלת גיורן של רות וערפה. כמו אבן עזרא, הוא לא מוכן לקבל את הרעיון שמחלון וכליון, צאצאי שבט יהודה הגדול, יכלו לשאת נשים גויות מבלי לגייר אותן קודם לכן. עם זאת, נראה כי הגיור היה בלתי כנה והסיבה היחידה בשלה הנשים שמרו על יהדותן הייתה כי הן פחדו מבעליהן. כך, לאחר מות הבעלים, הן היו חייבות לבחון מחדש את נאמנותן.

הדיון בשאלת הגיור של רות וערפה יכול לסייע לפתרון השאלה שהעלינו בשיעור קודם: מדוע, למעשה, רות וערפה רצו מלכתחילה להתלוות אל נעמי בחזרה לבית לחם? אם הן אמצו את היהדות לחיקן לפני נישואיהן למחלון וכליון, זו יכולה להיות הסיבה לכך שהן הצהירו על רצונן לעזוב את מואב ולהתלוות אל נעמי בחזרה לבית לחם.

אם ערפה ורות התגיירו קודם לכן, חזרתה של ערפה אל עמה מרמזת על כך שהקשר שלה לעם היהודי היה חלש, בעוד זה של רות היה חזק. אם הנשים לא התגיירו (מה שנראה כסביר יותר), מעשיה של ערפה מובנים לגמרי. זוהי התנהגותה של רות שהינה בלתי צפויה. נראה כי מרבית המדרשים מעריכים כי הנשים לא התגיירו לפני הנישואים, ובכך מאפשרים לעצמם להציג את הכרזת הנאמנות המדהימה של רות לנעמי כחלק מהליך הגיור שלה.

רות וערפה: על נשיקה ודבקות

לעומת דברי אבן עזרא ומעט מדרשים, מרבית הפרשנים מתייחסים לנשים הצעירות כמואביות שלהן אין כל מחויבות לעם היהודי. ועדיין, רות עיקשת בבחירתה להשאר עם נעמי. מדוע? מה מבדיל בין רות לבין ערפה ומהם המניעים שלה?

הרגע הממשי של ההתבדלות, בו רות וערפה מתפצלות, מתרחש ברות א יד:^[6]

וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.

מעניין לראות כי הנשים הבדילו עצמן מלכתחילה באמצעות מעשים ולא באמצעות מלים. ערפה מציעה נשיקה לחמותה, מחווה שטחית של פרידה,^[7] בעוד רות דבקה בה. המדרש מתייחס לכל אחת מהמחוות הללו כאל תמצית מהותה של כל אחת מהנשים, ומדביק לכל אחת מהן תווית לפי פעולתה:

אמר רבי יצחק, אמר הקדוש ברוך הוא: יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה   (סוטה מב ע“ב).^[8]

המגילה עושה שימוש בפועל "דבק" שלוש פעמים נוספות על-מנת להגדיר את רות: כאשר בעז מנחה את רות בנדיבות לדבוק בנערותיו (רות ב ח), כאשר היא חוזרת בהתלהבות על הצעתו (רות ב כא), וכאשר היא מבצעת אותה (רות ב כג). הצעתו של בעז עשויה להיחשב לפרס בעבור התנהגותה של רות לנעמי, והכרה בכך שפועל זה מאפיין את דמותה של רות. רות היא "דבוקה", אישה שיודעת כיצד להצמיד עצמה לאדם אחר.

מה זה אומר, להיות "דבוקה"? מילה זו מופיעה לעתים קרובות בהקשר של מערכת היחסים של האדם עם הא-ל (דברים ד ד, יא כב, ל כ; יהושע כב ה, כג ח; ירמיהו יג יא). בעוד הפועל "דבק" לא מופיע בשום מקום אחר על-מנת לתאר מערכת יחסים בין שני בני אדם מסוימים, נעשה בו שימוש על-מנת לתאר מערכת יחסים בין אדם לאשתו.^[9] יחד, דוגמאות אלה מציעות כי הפועל הנדיר מייצג קשר רחב היקף, מערכת יחסים בה צד אחד מקבל את כוליות האחר, באופן מוחלט ושלם. ישנו משהו בלתי הגיוני בסוג זה של מערכת יחסים, בו האגו של האדם, תודעת האני שלו, מוכנע על-ידי דאגתו לאחר. תיאור זה משרטט במדויק את מערכת היחסים בין רות לנעמי, בה החלטתה של רות להישאר עם חמותה נראית כמערערת את האינטרס הפרטי שלה.

ואכן, רות לא מציעה שום הסבר להחלטתה ללכת לבית לחם במקום להישאר עם משפחתה. היא מצהירה בפשטות על החלטתה הסופית והחד-צדדית להישאר נאמנה לנעמי באופן מוחלט במשך שארית חייה (רות א יז): "כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ". נאומה של רות תקיף ומשכנע, היא משיבה לכל אחד מניסיונותיה של נעמי להניא אותה. תנו דעתכם על הטבלה הבאה:

 

 

נאום זה משאיר ספקות מעטים מאוד בנוגע לכוונתה של רות להישאר עם נעמי בכל מחיר. אבל העלילה לא מסבירה מדוע.

ההסבר הפשוט ביותר הוא שרות באמת ובתמים אוהבת את נעמי. היא לא רוצה לעזוב אותה כי היא לא יכולה לשאת זאת. לאהבתה של רות לנעמי ישנה תוצאה חשובה: רות היא הסיבה בגללה נעמי לא סובלת מהמחיקה שאיימה על בעלה ועל בניה. באמצעות רות נעמי זוכה להמשכיות.^[11]

גיורה של רות

עם זאת, כמה מדרשים הציעו גישה אחרת. במקום אהבה לנעמי, זו אהבה לא-ל שהניעה את החלטתה הבלתי אנוכית והאמיצה של רות. גישה זו נובעת, מבחינה טקסטואלית, מהצהרתה של רות שהיא נכונה לאמץ את אומתה ואת
א-לוהיה של נעמי כשל עצמה. מעבר לכך, זוהי הנחתו של בעז כאשר הוא מהלל את רות על כך שנטשה את משפחתה והגיעה לבית לחם "לחסות תחת כנפיו".

כמה מדרשים מנסים אף לערער את נאמנותה של רות לנעמי. במדרש אחד, רות מאגפת את נעמי, ומודיעה לה: "מכל מקום דעתי להתגייר אלא מוטב על ידך ולא ע"י אחרת" (רות רבה ב כב).^[12] מדרש אחר מסביר כי התעקשותה הנואשת של רות לא לשוב למואב נובעת מזיכרונותיה על עבודת האלילים בביתה הקודם:^[13]

ורות התחילה מחננת לפניה... איני יכולה לחזור למשפחתי ולשאורה של ע“ז של בית אבא
                                                    (רות זוטא א יב).

באותו מסלול, מתייחסים חז"ל לרות כאל דוגמה לגיורת, וגוזרים כמה מחוקי הגיור מתרחיש זה.^[14] מדרשים אלה קוראים את הצהרת הנאמנות המדהימה של רות לנעמי כחלק מהליך הגיור שלה. בקריאה זו, המונולוג של רות מופיע כדיאלוג בו מופיעות תשובותיה של רות להוראותיה של נעמי בנוגע לחוק היהודי.^[15]

אמר רבי אלעזר: מאי קראה? דכתיב: בותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה.

אמרה לה: אסיר לן תחום שבת!

באשר תלכי אלך.

אסיר לן יחוד!^[16]

באשר תליני אלין.

מפקדינן שש מאות וי"ג מצות!

עמך עמי.

אסיר לן עבודת כוכבים!

וא-להיך א-להי.

ארבע מיתות נמסרו לב"ד!

באשר תמותי אמות.

ב' קברים נמסרו לב"ד!

ושם אקבר.

מיד, ותרא כי מתאמצת היא וגו'.            (יבמות מז ע"ב).

עמדתם של חז“ל מובנת. בתרחיש זה, החלטתה הבלתי-אנוכית של רות, ועמדתה הבלתי מתפשרת, נובעת מתשוקה כנה להפוך לחברה בעם היהודי. מעשה זה מסמל את רות כדמות משמעותית בהיסטוריה היהודית, וכדמות לחיקוי. כנגד כל ההיגיון, כנגד טובתה האישית, האישה המואבייה הזו מחליטה לוותר על עתידה בשל תשוקתה העזה לדבוק ב-ה'.

אהבת רות לנעמי

נראה לי, עם זאת, שאנו יכולים ללמוד את אותו הלקח מרות, גם אם היא מונעת "רק" על-ידי אהבתה לנעמי. אם רות מוכנה לאבד כל אפשרות לעתיד מזהיר בשל דאגתה הכנה ואהבתה לחמותה המזדקנת, אז היא מצטיירת כאישה בעלת אופי נערץ ורגישות רבה.^[17] מגישה זו של רות אנו יכולים ללמוד על אהבה אנושית, חברות ורעות.^[18]

מחויבותה של רות לנעמי עשויה לכלול לקח תיאולוגי, כמו גם חברתי. בכמה ממאמריו, הרב סולובייצ‘יק טוען כי הקושי המולד של האדם ליצור מערכת יחסים עם א-ל אמורפי עשוי להיפתר באמצעות רתימת מערכת היחסים האנושית:

האמונה והתיאולוגיה היהודית קשורות בחוויות מוגבלות ובמערכות יחסים אנושיות מלאות משמעות. על-יד פיתוח מבנה ראוי של יחסים אנושיים, היהודי לומד כיצד לאהוב, לכבד ולשרת את הא-ל.^[19]

דמותה והתנהגותה של רות אל נעמי יכולה להוות מודל לרכישת מחויבות, אהבה ונאמנות לקב"ה. באמצעות המחשה של התנהגות זו בעולם של מערכות יחסים אנושיות וסופיות, רות מחנכת אותנו באמצעות דוגמה, מלמדת אותנו כיצד לאמץ את הא-ל באופן שלם ומוחלט. נראה כי המדרש מקדם רעיון דומה:

אמר הקב"ה תבוא רות שהיא גיורת ולא כיחשה בחמותה, ותוכיח את ישראל שמרדו בי      (רות זוטא א ז).

במלים אחרות, התנהגותה של רות אל חמותה היא דוגמא ומופת ללמד את ישראל על התנהגות ראויה אל הקב“ה. רות מדגימה כיצד אדם יכול להעלים את האגו שלו בעבור מערכת יחסים, אפילו כאשר זה לא הגיוני ונגד טובתו של אותו אדם. במקרה זה, רות מלמדת את האדם כיצד לדבוק בא-ל.

שבועתה של רות

נוסח השבועה, "כה יעשה... וכה יוסיף", כולל בתוכו באופן כללי את השם האוניברסלי של הא-ל: א-לוהים.^[20] עם זאת, בשבועת הנאמנות שלה רות עושה שימוש בשם המפורש בן ארבע האותיות, שמו של א-לוהי ישראל:^[21]

כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ
                                                         (רות א יז).

זהו ניסיונה של רות לשכנע את חמותה שהיא מתכוונת לאמץ בכל לבה את תרבותה ומנהגיה של נעמי. האזכור של הא-ל הפרטי של עם ישראל מדגיש את קבלתה האקטיבית והמוחלטת של רות את א-לוהי ישראל, ובו בעת, מהווה דחייה מודעת והחלטית של כל אל אחר.

ישנו חריג נוסף לכלל זה. שבועת יהונתן, המצהירה על נאמנותו לדוד, עושה אף היא שימוש בשם המפורש בן ארבע האותיות:

כֹּה יַעֲשֶׂה vw לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף כִּי יֵיטִב אֶל אָבִי אֶת הָרָעָה עָלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ ְשָׁלוֹם

                                                   (שמואל א' כ יג).

מעניין לראות כי אלו הלוקחים חלק בשתי שבועות אלה מסמלים את מערכות היחסים הבלתי הולמות ביותר במקרא. כאשר הוא נשבע כך, יהונתן בוחר לחבור לדוד ולא לאביו, שאול. יהונתן עושה זאת למרות שהצלחתו של דוד תבטל למעשה את מעמדו הטבעי כיורש הכתר. רות דבקה בחמותה למרות שנעמי מתווכחת ומעלה טיעונים משכנעים בנוגע לעתידה העגום של רות בבית לחם.

שבועתו של יהונתן ושבועתה של רות הינן מנוגדות להגיון, ואכן, נראה כי הן מערערות את גורלם שלהם. ייתכן כי מסיבה זו כל אחד מהם עושה שימוש בשם המפורש כאשר הוא נשבע. בניסיון לשכנע את הצד השני שהם נאמנים לשבועת הנאמנות שלהם, הם עושים שימוש באמצעי המשכנע ביותר העומד לרשותם, שמו של הא-ל הפרטי של עם ישראל.

בו בזמן, השימוש בשמו של הא-ל בשבועותיהם יכול להיתפש כניסיון להסביר את החלטותיהם. המניע שגורם ליהונתן לוותר על מלכותו הוא אמונתו שזה מה שא-לוהי ישראל דורש ממנו. במעורבות ישירה של הא-ל, ובמניפולציה של ההיסטוריה של עם ישראל, הוא קבע כי דוד יהיה המלך, וליהונתן לא הייתה ברירה אלא להשלים עם רצון הא-ל. זהו המסר שיהונתן מעביר כאשר הוא נשבע את שבועת הנאמנות הבלתי שגרתית לדוד, בעודו עושה שימוש בשם הא-ל, שאינו שגרתי לנוסח שבועה זה.

ניתן לומר את אותו הדבר על החלטתה של רות. המוזרות של החלטתה של רות לנטוש כל תקווה למשפחה עתידית מוטמעת בהחלטתה לבטא את שם הא-ל כאשר היא מסבירה את פעולותיה. באופן זה, רות מביעה את אמונתה כי החלטתה נובעת כתוצאה מהבנה של מה שהא-ל הפרטי של בני ישראל דורש ממנה. הן יהונתן והן רות מסבירים את החלטותיהם הבלתי השגרתיות כאשר הם מצהירים כי הם מאמינים שזהו רצונו של א-לוהי ישראל שהן יפעלו כנגד טובתם האישית. בהערה אחרונה, מדהים לראות כי שתי החלטות אלה מובילות בסופו של דבר ליצירת שושלת דוד, מוסד שנבנה והתקבל על-ידי הא-לוהים הלאומי של ישראל.

רות מצטיירת כדמות הרואית בפרק זה. בחירתה להישאר עם נעמי היא אמיצה ורגישה, ונראה כי היא מכילה בתוכה גם רכיב דתי. דמותה הבלתי שגרתית של רות מעמידה אותה כדוגמה למחויבות מוצקה לא-ל ולבני האדם.