ריחא

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים עו – ריחא

בסוגייתנו הובאה מחלוקת אמוראים חשובה בהלכות איסור והיתר (דף עו ע"א- ע"ב):

אמר רב: בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש - אסור. מאי טעמא - מפטמי מהדדי.
ולוי אמר: אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן - מותר. מאי טעמא - ריחא בעלמא הוא, וריחא לאו מילתא היא.

רב ולוי נחלקו בדינו של בשר כשר שנצלה בסמוך לבשר נבלה, בלא מגע ישיר ביניהם: לדעת רב הבשר הכשר נאסר, ולדעת לוי לא. מדברי הגמרא עולה שמחלוקתם היא בשאלה האם "ריחא מילתא", כאשר לדעת רב ריחא מילתא ולכן יש בכוחו לאסור, ואילו לדעת לוי ריחא לאו מילתא ולכן אין הוא אוסר. בכדי להבין טוב יותר כל אחת מן הדעות, יש להקדים ולשאול: מה יוצר את האפשרות לאסור את הבשר משום "ריחא"?

אפשר להציע שתי תשובות לשאלה זו:

א. הריח כשלעצמו יכול להיחשב כאיסור.

ב. מעבר הריח כולל למעשה מעבר של חלקיקים מגוף האיסור אל הבשר הכשר.

אפשר כמובן להבין שבשאלה זו בדיוק נחלקו רב ולוי: לדעת רב המעבר של הריח כולל מעבר של גוף האיסור, כפי שעולה מלשונו "מפטמי אהדדי", ואילו לדעת לוי אין בריח ממשות של איסור אלא "ריחא בעלמא". אמנם בדברי הפוסקים אפשר לראות את שתי ההבנות הנ"ל ביחס לכל אחת מדעות האמוראים.

ההבנה הפשוטה בדעת רב היא שאיסור ריחא הוא מדאורייתא, וכך הוכיח הכריתי ופליתי (פליתי סימן קח אות ו) מדברי התוספות במסכת עבודה זרה. מאידך, החתם סופר בסוגייתנו (דף עו ע"ב ד"ה בירושלמי) כתב שמן התורה למדנו לאסור רק טעם, ואין שום מקור לאסור ריח, ולכן צריך לומר שדברי רב הם מדרבנן בלבד (וכ"כ השפת אמת כאן). מדברי החתם סופר עולה שלדעת רב עצם הריח יוצר את האיסור, ומשום כך הוא נאלץ לומר שמדובר באיסור מדרבנן בלבד. לעומת זאת, לשיטות הסבורות שרב אוסר ריחא מדאורייתא מסתבר שהוא רואה את הריח כנושא עמו חלק מגוף האיסור, וממילא יש בכוחו לאסור בלי צורך בפסוק מיוחד שילמד זאת.

בדעת לוי, המחלוקת בין שתי הגישות מפורשת אף יותר. הרי"ף בחולין (דף לב ע"א-לב ע"ב בדפי הרי"ף) כתב שגם לדעת לוי אסור לגרום לכתחילה לכניסת ריח איסור לבשר כשר. טעם הדבר, שלדעת לוי הריח נושא חלק מזערי מגוף האיסור, ועל כן הוא בטל בדיעבד אך לכתחילה אסור לבטל אפילו איסור משהו. אמנם הרמב"ן במלחמות כאן (יט ע"א מדפי הרי"ף) כתב שלדעת לוי אין בריח שום דבר מגוף האיסור.

נפקא מינא אפשרית לחקירה זו היא דין חמץ בפסח, המבואר בדברי הרמ"א (יו"ד קח, א):

י"א דאיסור האוסר במשהו, כגון חמץ בפסח, ריחא מלתא ואוסר אפילו בדיעבד, אם התנור קטן והוא סתום, והאיסור וההיתר מגולין תוך התנור. ויש אומרים שאין לחלק. ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין.

נראה שהמחלוקת בענין חמץ בפסח תלויה בחקירה הנ"ל: אם נבין שריחא לאו מילתא משום שאין בו שום דבר מגוף האיסור, אין סיבה לאסור גם בחמץ בפסח. אך אם נבין שבריח יש חלק קטן של איסור שבטל ברוב, מסתבר שבחמץ שאסור במשהו גם ריח יהיה אסור.

הרב אברהם סתיו