רמב"ן, חלק ב'

  • ד"ר אביגיל ראק

לעילוי נשמת אהובה רחל בת דב יצחק יבדלח"א פרגר

 

בשיעור הקודם עמדנו על כך שהמאפיין הבולט ביותר בפירוש רמב"ן לתורה הוא התייחסותו בצורה מקיפה לנושאים רבים בתחום האמונות והדעות. שיעור זה מוקדש למספר נושאים השקפתיים החוזרים ונשנים בפרוש רמב"ן לתורה.

א. "מעשה אבות סימון לבנים"

נושא מעניין במיוחד בפרוש רמב"ן היא התפיסה הפרשנית-היסטורית הידועה של רמב"ן "מעשה אבות סימן לבנים".[1] גרעיניה של תפיסה זו מצויים כבר בדברי חז"ל:

ר' פנחס בשם רבי הושעיא רבה אמר: אמר הקב"ה לאברהם אבינו צא וכבוש את הדרך לפני בניך, את מוצא כל מה שכתוב באברהם כתיב בבניו: באברהם כתיב "ויהי רעב בארץ" (בראשית, י"ב, י), בישראל כתיב "כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ" (שם, מ"ה, ו); באברהם כתיב "וירד אברם מצרימה לגור שם" (שם, י"ב י'), ובישראל כתיב "וירדו אבותינו מצרימה" (במדבר, כ', טו); באברהם כתיב "לגור שם" (בראשית, י"ב, י), ובישראל כתיב "לגור בארץ באנו" (שם, מ"ז, ד); באברהם כתיב "כי כבד הרעב בארץ כנען" (מ"ז, ד)[2], בישראל כתיב "והרעב כבד בארץ" (מ"ג, א)...

(בראשית רבה, וילנא, פרשת לך לך פרשה מ).

"א"ר יהושע דסכנין: סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו. כיצד? בחר באברהם מכל בית אביו שנאמר "אתה הוא ה' האלוקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם" (נחמיה, ט', ז), ובחר בבניו משבעים אומות שנאמר "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך ובך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים, י"ד, ב); לאברהם נאמר "לך לך" (בראשית, י"ב, א), ולבניו נאמר "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני..." (שמות, ג', י"ז); לאברהם נאמר "ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה ואברכה מברכיך" (בראשית, י"ב, ב-ג), ולבניו נאמר "יברכך ה'" (במדבר, ו', כד); לאברהם נאמר "ואעשך לגוי גדול" (בראשית, י"ב, ב), ולבניו נאמר "ומי גוי גדול" (דברים, ד', ח)...[3]

(מדרש תנחומא, ורשא, פרשת לך לך, סימן ט).

נראה שבכל אחד משני המדרשים הללו אופי הקשר בין מעשה האב לאירועי תולדותיו הוא שונה. על פי המדרש בבראשית רבה, הקשר בין האב לזרע הוא קשר של סיבה ותוצאה. האב באופן מודע ומכוון משפיע על עתיד בניו על ידי מעשיהם: " צא וכבוש את הדרך...", כלומר האב מסוגל להשפיע על מאורעות בניו. לעומת זאת, התפיסה העולה במדרש תנחומא של ר' יהושע דסכנין היא שונה: לא מדובר באיזושהי פעילות מודעת או רצונית של האב, אלא במידע הנמסר לאב על אודות זרעו - "סימן... שכל מה שאירע לו אירע לבניו". באירועים שמתרחשים לאבות "סימן" לעתיד, והדוגמאות המובאות אינן דוגמאות בהן האבות אקטיביים, אלא אירועים המתרחשים לאבות והם רמז וסימן לעתיד לקרות לבניו. כלומר, האבות יכולים ללמוד מאירועים שהתרחשו להם מה יקרה לבניהם בעתיד. לפי זה, האב אינו משפיע באופן מודע על ההיסטוריה, אך ניתן לחזות ולנבא את ההיסטוריה על פי מעשי האב.

רמב"ן מתייחס לעניין זה במספר מקומות, בדרך כלל בנימה דומה לזו של התנחומא: קורות האבות מהוות ביטוי לאמירה נבואית, כמסר של הקב"ה לאבות (ולקוראי הסיפורים), והוא אף נוקט באופן עקבי בלשון "סימן לבנים". רמב"ן מתייחס לראשונה לנושא זה בפירושו לבראשית י"ב, ז:

"ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם" - אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא, ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו.

רמב"ן מבטא תפיסה זו פעמים נוספות, בין השאר במקור הבא:

הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם. ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות, א' כב) "וכל הבת תחיון", והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים. והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (מ, ו)...

(רמב"ן, בראשית, י"ב, י).

לעומת זאת, בהמשך דבריו לבראשית י"ב, ו, יתכן שיש נימה קצת שונה:

...ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך "והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל" וגו' (ירמיה, נ"א סג-סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מלכים ב', י"ג, טז-יז), "ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם". ונאמר שם (פסוק יט) "ויקצוף עליו איש האלוקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם". ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו. והבן זה.

יש שראו בדברים אלה של רמב"ן נימה מיסטית, לפיה מעשי האבות לא רק מלמדים על עתיד זרעם אלא גם יוצרים וקובעים את העתיד. אולם, כפי שראינו, רמב"ן בפירוש רואה את עיקר העניין כמסירה נבואית, וגם בדברים אלה של רמב"ן הוא משווה את התופעה לסימנים שעשו נביאים שונים. נראה שכוונת רמב"ן היא שיש דרגות שונות של וודאות בדברי נבואה - יש נבואה שאין וודאות שתתרחש (כגון נבואה שתלויה בהתנהגות האדם), ויש נבואה שוודאי תתרחש. צורת ביטוי הנבואה קובעת את דרגת וודאותה ומלמדת עליה.[4] טענת רמב"ן כאן היא שנבואה שנמסרת לא רק באופן מילולי אלא דרך מעשים היא נבואה מחוזקת וודאית. כלומר, בעקבות התרחשות המעשים אצל האבות, עתיד הנבואה הופך להיות וודאי, ובמובן זה מעשי אברהם כובשים את דרך בניו.

מסתבר שבכך רמב"ן ביקש, בין השאר, גם לבאר את המתח במדרש בין הלשון האקטיבית "צא וכבוש לפי בניך" לבין הלשון "סימן נתן לו" והדוגמאות הפאסיביות במדרשים. הרעיון שיש רמות ודאות שונה לנבואות שונות הוא רעיון לא פשוט, ולכן הוסיף רמב"ן "והבן זה"[5].

הדברים כמעט מפורשים בפתיחתו לספר שמות. לדבריו שם, האבות קובעים ויוצרים את העתיד, אבל לא עצם מעשיהם גורם זאת, אלא הודעת הקב"ה להם את העתיד באמצעות המעשים היא שיוצרת וקובעת את העתיד:

השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות שהם כענין יצירה לזרעם מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם. ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפי' ובגאולה ממנו.

רמב"ן מדגיש במיוחד כיצד תולדות הגלות והגאולה של עם ישראל רמוזים בסיפורי האבות. כפי שראינו, מאורעות אברהם רומזים לגלות הראשונה, גלות מצרים. רמב"ן מוסיף וקובע שהמאורעות שאירעו ליצחק רומזים לגלות השנייה, גלות בבל. כך בפירוש רמב"ן לבראשית כ"ו, א:

ולדעתי נכלל עוד בענין רמיזה בעתיד, כי גלות אברהם אל מצרים מפני הרעב רמז שיגלו בניו שם, ולכתו אל אבימלך לא היה גלות כי שם היה יושב ברצונו. אבל ירידתו של יצחק שם מפני הרעב ירמוז לגלות, כי גלה ממקומו בעל כרחו והלך אל ארץ אחרת, והנה היה גלותו ממקומו אל ארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אביו, וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותם שהיו באור כשדים...

רמב"ן מוסיף ומפרט נקודות דמיון בין גלות יצחק לבין גלות בבל. כשם שיצחק יצא מן הארץ בכורח הרעב, לארץ שישב בה אביו בעבר, כך בני ישראל עתידים לצאת שלא ברצונם מארצם, לארץ מגורי אבותם בבל; כשם שישיבת יצחק בפלשתים הייתה ללא עינוי, כך גלות בבל תהיה עבדות ועינוי; וכשם שאחרי שהותו של יצחק בארץ פלשתים הם שלחו אותו מארצם, כך עתידים בני ישראל להיות משולחים מגלות בבל.

בהמשך לקו מחשבה זה, לדעת רמב"ן מאורעות יעקב רומזים לגלות אדום. לגלות זו מקדיש רמב"ן קטעים רבים מפירושו, שכן זוהי הגלות בה שרויים רמב"ן ובני דורו:

"אל עשו אחיו ארצה שעיר" - בעבור היות נגב ארץ ישראל על ידי אדום ואביו יושב בארץ הנגב, יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם, על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו. וכבר תפסוהו החכמים על זה. אמרו בבראשית רבה (עה, ג) "מחזיק באזני כלב" וגו' (משלי, כ"ו, יז): אמר לו הקב"ה, לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב. ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים, א', ח) ומהם שבאו ברומה, והיא הייתה סבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק סה).

(רמב"ן, בראשית, ל"ב, ד).

כן אנחנו עם רומי ואדום. אחינו הסיבונו ביאתינו בידם, כי כרתו ברית עם הרומיים. ואגריפס המלך האחרון לבית שני ברח אליהם לעזרה, ומפני הרעב נלכדו אנשי ירושלים, והגלות ארך עלינו מאד, לא נודע קצו כשאר הגליות. ואנחנו בו כמתים אומרים יבשו עצמותינו נגזרנו לנו...ויעלו אותנו מכל העמים מנחה לה', ויהיה להם אבל כבד בראותם כבודנו. ואנחנו נראה בנקמת ה', יקימנו ונחיה לפניו.

(רמב"ן, בראשית, מ"ז, כח).

תפיסה היסטורית זו של רמב"ן היא בעלת חשיבות לא רק בתחום הפרשני, אלא יש בה גם מגמה פולמוסית אנטי-נוצרית. הכנסייה שאפה להוכיח שישו ותולדות הכנסייה כבר נרמזו ונתבשרו בתנ"ך. על רקע תפיסת הנוצרות, ניתן להבין את חשיבותם של פירושי רמב"ן המדגישים שאכן קיים רמז עתידי בסיפורי האבות, אלא שהרמז נוגע לעתידם של ישראל - "הדבר הנגזר לבוא לזרעו" - ולא לאחרים שאינם זרעו.[6]

ב. מעלת ארץ ישראל

לרמב"ן נודעת חיבה יתירה לארץ ישראל. הדים לכך ניתן למצוא בשיריו,[7] ורמב"ן אף עלה לארץ. בפירושו לבראשית ל"ה, טז כתב: "זכיתי ובאתי אני לירושלם, שבח לאל הטוב והמטיב". בתחום ההלכה, רמב"ן היה הראשון מבין מוני המצוות שמנה את ישוב הארץ כמצווה:

שנצטווינו לרשת הארץ...ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או שממה...ואומר אני כי המצווה שחכמים מפליגים בה והיא דירת א"י...אם כן היא מצוות עשה לדורות ומתחייב בה כל אחד ממנו אפילו בזמן הגלות.[8]

(הוספות רמב"ן, לספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה, ד').

על פי רמב"ן, מעלת ארץ ישראל קודמת לנתינתה לאברהם ולישראל. למשל, רמב"ן מפרש שהפיכת סדום נבעה ממעלת ארץ ישראל:

ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות...כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'.[9]

(רמב"ן, בראשית י"ט, ה).

כלומר, מעלתה הייחודית של ארץ ישראל היא בכך שהיא "נחלת ה'" ו"היכל ה'", וזיקה ייחודית זו של הארץ לקב"ה גוררת מידת דין גדולה יותר מאשר בארצות אחרות, כיוון שהקב"ה פחות סובלני כלפי חטאים בנחלתו מאשר במקומות אחרים. העניין מבואר ביתר הרחבה בפירוש רמב"ן לאחרי מות (ויקרא י"ח, כה), שם רמב"ן מסביר שהקב"ה העמיד מתווכים בינו לבין הגויים וארצותיהם, והנהגתו אותם היא באמצעות מתוכים אלו;[10] אך את ארץ ישראל הקב"ה מנהיג באופן ישיר:

והענין: כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם...מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם...והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם. אבל ארץ ישראל, אמצעות הישוב, היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו...בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלוקים ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות.[11]

רמב"ן מרחיק לכת בגישתו, וקובע כי עיקר משמעות קיום המצוות הוא דווקא בארץ ישראל, וקיום מצוות בחוץ לארץ, אפילו מצוות שהן חובת הגוף כתפילין, נועד רק כדי שלא נשכח את המצוות בחזרה מן הגלות:

ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב, מג) "'ואבדתם מהרה' (דברים, י"א, יז) - אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה "הציבי לך ציונים" (ירמיהו, ל"א, כ), אלו המצות שישראל מצוינין בהם"...ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'.[12]

(רמב"ן, ויקרא י"ח, כה).

נראה כי הזיקה בין ארץ ישראל לבין המצוות נובעת ממעמדה המיוחד של ארץ ישראל כארץ בעלת קשר בלתי אמצעי עם השכינה.

רמב"ן מוצא מעלה בארץ אף באחת הקללות:

וכן מה שאמר בכאן "ושממו עליה אויביכם" היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצינו מקבלת את אויבינו וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו. כי לא תמצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה...כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם מנסים להשיבה ואין לאל ידם...

(רמב"ן, ויקרא כ"ו, לב).

ג. הניסיון

נושא השקפתי נוסף המופיע בפירוש רמב"ן לתורה הוא הניסיון. בתורה מופיעים מספר מקרים בהם ה' מנסה את בני האדם, והשאלה ההשקפתית השווה בכולן היא: מה מטרת הניסיון, והרי הכל צפוי וידוע לפניו, ואם כן למה לו לנסות את בני האדם?

רמב"ן מתייחס לשאלה זו בצורה מפורשת בניסיון העקידה:

...יקרא "נסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד. ודע כי "ה' צדיק יבחן" (תהלים, י"א ה), כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה.

(רמב"ן, בראשית כ"ב, א).

אם כן, לדעת רמב"ן הניסיון נועד לא כדי לשרת את המנסה, הקב"ה, אלא לטובת המנוסה. הניסיון בתורה הוא הזדמנות המוענקת לצדיקים ליישם בפועל את מסירותם להקב"ה ולקבל שכר על כך: כך הם יקבלו שכר לא רק על מסירותם הפוטנציאלית, אלא אף על מסירותם במעשה.

באופן דומה מפרש רמב"ן את ניסיון המן, עליו נאמר "למען אנסנו הילך בתורתי" (שמות, ט"ז, ד) - הניסיון נועד להוציא מן הכוח אל הפועל את מסירותם ונכונותם של בני ישראל לסמוך על הקב"ה:

"למען אנסנו הילך בתורתי"...לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם...

 (רמב"ן, שמות ט"ז, ד).

"וזכרת את כל הדרך"...אבל הביאם בנסיון הזה כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם.

(רמב"ן, דברים, ח', ב).

לדעת רמב"ן, מטרת ניסיון המן הוא להוציא מן הכח אל הפועל את מסירותם המוחלטת של בני ישראל לקב"ה במשך כל שנות נדודיהם במדבר, והשכר על העמידה בניסיון זה הוא שהם יאמינו בו לעולם.[13]

כאמור, הבאנו רק מקצת הנושאים ההשקפתיים בהם עוסק רמב"ן בפירושו. לאורך פירוש רמב"ן לתורה ניתן לזהות עשרות דיונים בנושאים השקפתיים שמעצבים את השקפת עולמינו עד עצם היום הזה.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולד"ר לאביגיל ראק, תשע"א

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   ברמב"ן הלשון הוא 'מה שאירע לאבות'. הביטוי "מעשה אבות סימן לבנים" שגור בפי אחרונים המביאים את דעת רמב"ן.

[2]   פסוק זה מופיע דווקא לגבי יעקב ובניו, ואולי הכוונה כאן היא לפסוק "כי כבד הרעב בארץ" (בראשית, י"ב, י).

[3]   לאחר מכן מובאות דרשות נוספות.

[4]   בדומה למה שאמר יוסף לפרעה (בראשית, מ"א, לב) "ועל הישנות החלום אל פרעה, פעמיים כי נכון הדבר מעם האלוהים וממהר האלוהים לעשותו" (אך המפרשים נחלקו בשאלה האם פירוש 'נכון' כאן הוא "וודאי" או "בקרוב").

[5]   במקום אחד רמב"ן מדבר באופן ברור על קשר סיבתי בין מעשה אברהם לבין קורות בניו. מייד בהמשך לדבריו שהובאו לעיל, מפירושו לבראשית י"ב, י, הוא מוסיף:

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון...גם יציאתו מן הארץ...עון אשר חטא... ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.

אולם, נראה שאין קשר בין דברים אלו לבין העניין הקודם, העניין הכללי של היות אירועי האבות סימן לבנים: רמב"ן פשוט הוסיף עניין חדש, שבמקרה ספציפי זה אברהם חטא וגרם במעשיו עונש לבניו.

[6]   ראו על כך בהרחבה במאמרו המקיף של ע' פונקנשטיין, 'פרשנותו הטיפולוגית של רמב"ן', ציון מה (תש"ם), עמודים 35-59.

[7]   "על חורבותיך ירושלים" (ראו בשיעור הקודם).

[8]   וכן בפירושו לתורה:

על דעתי זו מצוות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי היא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה', ואולי יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצוות ה'. ומה שהפליגו רבותינו במצוות הישיבה בא"י, ושאסור לצאת ממנה - בכך נצטווינו במצווה זו. כי הכתוב הזה הוא מצוות עשה...אבל רש"י פירש "והורשתם אותה מיושביה - אז וישבתם בה (כלומר לשון הבטחה [א.ר]) ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה". ומה שפירשתי הוא העיקר.

(רמב"ן, במדבר, ל"ג, נג ד"ה "והורשתם את הארץ").

[9]   עיינו ויקרא, י"ח, כד - כח; כ', כא - כד.

[10] על פי רמב"ן יש היררכיה של גורמים אלו: גורל העמים מוכתב באופן ישיר על ידי גרמי השמים (אסטרולוגיה), וגרמי השמים מונהגים על ידי מלאכים (לדעת רמב"ן אלו הם ה"שרים" וה"מלכים" בספר דניאל), אותם הקב"ה מנהיג. היררכיה קוסמולוגית זו מתאימה לתפיסות פילוסופיות רווחות בימי הביניים, ובוודאי שרמב"ן תפס אותה כמערכת טבעית. לדעתו, דווקא המצב בארץ ישראל הוא המצב העל-טבעי.

[11] עיינו בפסוקים אליהם מתייחס רמב"ן: ויקרא, י"ח, כד - כח.

[12] בדומה לכך הוא כתב גם בפירושו לדברים ד', ה.

[13] אולם, בפירושו לשמות כ', טז רמב"ן ביאר את הניסיון בצורה שונה:

...ועל דעתי הוא נסיון ממש. יאמר, הנה רצה האלהים לנסותכם התשמרו מצותיו כי הוציא מלבכם כל ספק, ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו ואם תחפצו בו ובמצותיו. וכן כל לשון נסיון בחינה, "ללכת באלה כי לא נסיתי" (שמואל א', י"ז, לט) - לא בחנתי נפשי מעולם ללכת בהם. ויתכן שיהיה הנסיון הזה בטובה, כי האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה לדעת אם יסבלנה לאהבתו, ופעם ייטיב עמו לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עמו להוסיף לאדוניו עבודה וכבוד. כענין שאמרו חכמים (שמות רבה, לא, כ) "אשרי אדם שעומד בנסיוניו, שאין לך בריה שאין הקב"ה מנסה אותה, העשיר מנסה אותו אם תהיה ידו פתוחה לעניים, העני מנסה אותו אם יוכל לקבל יסורין" וכו'. ולכך אמר הכתוב, הטיב לכם האלהים להראותכם את כבודו, אשר לא עשה כן לכל גוי, לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם להיות לו לעם נחלה, כענין שאמר "ה לה' תגמלו זאת" (דברים, ל"ב ו), ואמר "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם" (עמוס, ג', ב), כי העמים אינם חייבים לי ככם אשר ידעתי אתכם פנים בפנים.