`רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע`

  • הרב אוהד זימרן

"רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע"

כמה מהלכות התפילה נלמדות מתפילתה של חנה אם שמואל: "וְחַנָּה - הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ, וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה" (שמואל א' א').

מפסוק זה לומדת הגמרא בברכות לא ע"א-ע"ב שלוש הלכות: שהמתפלל צריך לכוון את לבו, שעליו לחתוך את המילים בשפתיו, ושאסור לו להגביה קולו. ואכן, שלוש ההלכות הללו נפסקו בשו"ע (או"ח ק"א, ב).

מדוע צריך האדם לחתוך את המילים בשפתיו? הגמרא בברכות כד כותבת במפורש שאסור לאדם להתפלל בקול רם, וקובעת שהמתפלל בקול רם - "הרי הוא מקטני אמונה". מהי, אפוא, חשיבותה של הבעת ההברות בשפתיים, אם ממילא האדם אינו רשאי להשמיע את המילים בקול?

דומה, שפתרון בעיה זו נעוץ בהבנת היחס שבין כוונת הלב לבין תפילת הפה. כפי שראינו, חז"ל למדו מתפילתה של חנה שהמתפלל צריך לכוון את לבו. ואכן, ברור לכולנו כי אדם העומד בתפילה לפני מלך מלכי המלכים - בין אם הוא משבח, מודה או מבקש - צריך להתכוון למילים היוצאות מפיו. יתר על כן: הקב"ה 'שומע' את האדם גם בלי שימלמל את המילים, ולכן ברור שעיקר התפילה הוא כוונת הלב. המחשבה על הקב"ה, התחינה והרגשת ההתבטלות בפניו - אלו הם עיקרה של התפילה.

השמעת קול היא בדיוק היפוכה של כוונת הלב, ולכן אסור למתפלל להגביה את קולו. כאשר האדם מכוון את לבו - הוא מתכנס אל נבכי נפשו. הוא מרגיש קרבה לקב"ה, וכלל אינו זקוק למילים. הבעת התפילה בקול מעידה על מרחק בין האדם לקב"ה. בשעת התפילה, האדם עומד לבד מול קונו, ואינו זקוק לקול. המתפלל בקול - כאילו מעיד שקיים מרחק בינו לבין הקב"ה, כאשר לאמיתו של דבר המתפלל נפגש עם הקב"ה פגישה אינטימית וקרובה. אמנם, כפי שפוסק השו"ע, אדם המתפלל לבד (ואין חשש שיפריע לציבור) - יכול להתפלל בקול, אם קל לו יותר לכוון כך.

למרות חולשתה של התפילה הקולנית, עוצמה רבה יש בכוח הדיבור. הדיבור הוא מותר האדם על הבהמה; לאו דווקא היכולת להשמיע קול, אלא היכולת להגדיר תחושות פנימיות ולהביען בקול. כאשר האדם נדרש להביע את מחשבותיו בשפתיו - הוא נדרש, למעשה, להגדיר את היחס בינו לבין הקב"ה ואת הבקשות שהוא מבקש ממנו. אל לו לאדם לעמוד מול הקב"ה בתחושות בלבד; עליו להשתמש בצלם א-לוהים שבו כדי להגדיר את תחושותיו ולהביען בשפתיו. הקב"ה אכן 'שומע' גם את המתפלל בלבו, אך בשביל התקדמותו של המתפלל והתעלותו - עליו לבטא את המילים בשפתיו.