"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ"

  • הרב נחמיה רענן
א. הקדמה
אחת הנקודות המרכזיות שנתונה למחלוקת ראשונים ביחס למהותה של התשובה היא מקומו של הקב"ה בתהליך התשובה של האדם. מהרמב"ם בהלכות תשובה מתקבל רושם שהתשובה תלויה באדם וביכולתו לשנות את דרכיו (עיינו הלכות תשובה, פרק ה'). תפיסת התשובה של הרמב"ם מבוססת על עקרונות הבחירה החופשית, שעל פיהם ביכולתו של כל אדם להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם בן נבט. התשובה היא הזדמנותו של האדם לפעול מכוח בחירתו ולשנות ולתקן את הצריך תיקון בדרכי התנהגותו. זו הסיבה לכך שהעיסוק העיקרי של הרמב"ם בסוגיית הבחירה החופשית היא בסוף הלכות תשובה (פרק ו'). לעומתו, יש מהראשונים שהבינו את מהותה של התשובה כתהליך תיקון שמכוחו יזכה החוטא לסליחה אלוקית. כדי לזכות לסליחה, מוטל על האדם להכיר בחומרת החטא ולשנות את דרכיו להבא; אך בניגוד לרמב"ם, שסובר שתכלית התשובה היא השינוי שיתחולל באדם (עיינו הלכות תשובה, ב', א - ג), לדעת אותם ראשונים התכלית היא הסליחה, והשינוי הוא אמצעי כדי לזכות בסליחה. אחד הראשונים שהולך בדרך השנייה הוא רבנו בחיי, הכותב כך:
ואומר תחלה בחיוב התשובה והצורך אליה, שכבר נתברר לנו מדרך השכל ומן הכתוב בתורה, כי האדם מקצר מעשות מה שהוא חייב בו מחובות הבורא... וכיון שהתברר מציאות הקצור במעשי האדם, היה מחנות הבורא אותו, שנתן לו יכולת לתקן טעותו ולהשיב אבדת עבודתו בתשובה וחזרה אליו, באהבתו ובחמלתו עליו.[1]
(חובות הלבבות, השער השביעי, הוצאת פלדהיים, 1984, עמוד רטו).
במהלך השיעור נעסוק במהות התשובה לאור שיחותיהם של שניים מגדולי בעלי המוסר.
 
ב. התשובה כשינוי עצמי
נפתח בשיחה של ר' יוזל הורוויץ (הסבא מנהוברדוק), בספרו מדרגת האדם. לפני שר' יוזל פורש את דרך התשובה, להבנתו, הוא מסביר מהו הגורם העיקרי שמעכב את האדם מחזרה בתשובה:
אם נבקש הסבה העקרית, אשר אדם נשאר על מעשיהם של רשעים, ואינו מודה על מעשיהם של צדיקים, נמצא שסבה אחת לשניהן, והוא, מה שהאדם מוצא את עצמו, שהוא כבר הסתדר איך שהוא עם הרגלו וטבעו ומדותיו, וכן יראה לו שכלו כאלו היתה כוונת הבריאה מתחלה שהוא ישאר כך, עד שנעקרת ממנו אפשרות ההתחלפות ויכולת הפרישות, ולא לבד על עצמו הוא רואה כך, אלא שאפילו אם רואה מי שמתאמץ להחליף טבעו, תחשב זאת לו לפליאה נשגבה, ולבסוף הוא מבטל אותו באותה הפליאה, כי איך התהוה הדבר כל כך מהר, ואיך התחלף ונשתנה פתאום, הלא אתמול היה שקוץ ומתועב והיום נעשה אהוב ונחמד, איך יכול להיות הדבר הזה, שאתמול היה משבח את העולם, ועכשיו בזמן קצר כבר הוא מבטל את כל העולם, הלא אתמול היה רודף אחר הכבוד, ועכשיו הוא בורח בקצה האחרון ממנה. הלא תמיד היה כל דבורו דברי חול, ועכשיו הוא מדבר רק בתורה ויראת שמים, אינו יכול להאמין בשום אופן, שיכול האדם לעוזב דרכו הרעה ולהחליפה על מדרגה גבוהה מקודם, כי הטבע לא תתחלף בזמן קצר, ואיננו יכול להסביר לעצמו תופעה זו אחרת, אלא שהחילוף הוא רק חילוף חיצוני, והוא אחד בפה ואחד בלב בלי הכרה.
(מדרגת האדם, ירושלים תשל"ו, עמוד קמט).
המכשול העיקרי שמעכב את התשובה, לדעת ר' יוזל, הוא חוסר האמון ביכולת האדם לשנות את עצמו מקצה אל הקצה ברגע אחד. ר' יוזל מוכיח שזוהי תפיסה מוטעית, ובכוחו של האדם לשנות את עצמו שנוי מוחלט ברגע אחד:
והוא באמת נגד פסק ההלכה מהרמב"ם שכתב: אתמול היה שנאוי משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד וקרוב וידיד[2] הרי לנו שדין התשובה נמצא כרגע אחד, וכמו שאמרו: הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו[3] וכמה יש זמן בנתינה, רגע אחד. הרי מפורש שיצויר דין התשובה ברגע אחד, ואם הדין כך, מסתמא בם המציאות כך, שאם לא היתה אפשרי המציאות, לא יצויר דין התשובה לעולם...ולפי דברי העולם איך יצוייר דין התשובה ביום הכיפורים, אלא על כרחך האמת כמו שהתורה אומרת, שברגע יכול האדם לצאת מאפלה לאור גדול, ויכול האדם באמת להחליף עצמו ברגע אחד, ולהתעלה במדרגות ברגע אחד.
(שם, עמוד קנ).
בהמשך טוען ר' יוזל שגם המציאות מוכיחה ששינוי ברגע הוא אפשרי, ואפילו הכרחי:
ואם נסתכל היטב בדבר נראה, כי גם המציאות הוא כן שבמציאות יכול האדם להחליף עצמו ברגע אחד, ולא שהיכולת הזו היא דבר מעלה באדם, אשר לא ידע להשתמש ביכולת זו אלא החסיד שבחסידים, אלא דבר מוכרח הוא לכל אדם, כי אם לא יתחלף ברגע אחד, לא יתחלף לעולם, כי מפני מה לא יתחלף בהרגע, מפני שאינו יכול לעזוב דרכו; גם ברגע השניה יטעון כך, וכן ברגע השלישיית ועד מתי יחכה עד אשר יתפנה מהטרדות המפריעים לו? זה ודאי שלא יתפנה, כי לטרדות ומפריעים אין קץ ואז תכלית ונמצא שאף אם יחיה שנות מתושלח לא יתחלף, כי אמנם מוכרח שיבוא עת, אשר יעזוב העבר ויצא לחיות על דרך התורה, והעת הזאת רגע הוא כי איך יעשה, היום מעט ומחר מעט?
הרי הדבר דומה למי שיש לו מטבח טריפה, ורוצה לשוב, ולעשותו כשר, יאמר הלא איך אשוב ברגע אחד לשבר את כל הכלים, ולקנות בפעם אחוז כלים חדשים, הרי הפסד גדול הוא, אני אעשה מעט מעם, בתחלה אשבור כלי אחד, ואקח כלי אחר כשר, ואח"כ[4] השני, השלישי והרביעו עד גמירא, הלא לשוטה יחשב, כי מיד שיתערב הכלי עם השאר יהיה הכל טריפה, ואף אם יחיה חיי מתושלח וישבור ויקח, וישבור ויקח, לא ינצל מן הטריפה לעולם, ובע"כ[5] אם ירצה לשוב צריך לשבור בפעם אחת כל הכלים ולקנות חדשים לגמרי.
וכן מי שחלל שבת בפרהסיא בחנות פתוחה ורוצה לשוב, יאמר בפעם אחת לא אסגור כל השבת כולו, אסגור מקודם שעה אחת ואח"כ שתים, לא יהיה הדבר הזה כמציאות, כי אם לא יכאב לו החילול שבת לסגור כל היום כולה לא יסגור גם לשעות.
כן ממש בחובת הלבבות. אם לא יפקיר מיד מה שמפריע לו, אותו המפריע לא יניחנו לשוב לעולם, כי זה דבר פשוט, אשר בהיות האדם במקום עבירה לא יוכל לשוב לעולם, כי כמה שישתדל במחשבתו לדעת חובתו, יש כח במקום העבירה להסיר כל המחשבה וימשך אחר העבירה כברזל אחר אבן השואבת, ואם יתרמה בדעתו, שילך במו אש ולא יכוה, למשוגע יחשב בפני כל, כי איך ימלט מן האבדון בהיותו במקום העבירה, הלא הכל פועל עליו, ואם יתרמה שאין הכל פועל עליו, גם זה מתוצאות הפעולה, שאינו מרגיש ככר מה הוא רושם, כי מי שהוא עומד על הקרקע לא יפול מטה, יען שאין לו ממה ליפול.
(שם, עמודים קנא - קנב).
ר' יוזל מסכם את דרך התשובה לשיטתו:
ונמצא כי מי שרוצה לשוב, ולהתרומם מנפילתו בהיותו במקום עבירה, הוא בטובל ושרץ בידו, ובהכרח שצריך לעזוב מיד את מקום העבירה, כי איך יתפשר אז, להניח רגל אחת בתוך המקום ורגל אחת אחר המקום? אם לא יעזוב לגמרי את המקום, אין לו עצה להמלט, כי רק זה נשאר לנו, אשר על ידי זה נוכל להגיע אל כל המדרגות, בזה שנקח הפקרות של מקום עבירה ליסוד, כי מה שבנו הראשונים בגבורתם, ידעו האחרונים למלט על ידי שמירתם. ואיך יפקיר את המקום עבירה לאט לאט, לשעות? או לחצי יום? או ליום בלתי הלילה? כי יהיה זה כמו הפקרת כלי מטבח הטרפה אחת אחת, הלא בהכרח הוא, שצריך לצאת להפקיר את המקום לגמרי בפעם אחת, ואם לא תהא ואת בפעם אחת לא תהא זאת לעולמים, כי כך טבע הדבר, אם הוא אדם המפקיר יפקיר מיד, אם הוא אדם המקושר לא יפקיר לעולם.
(שם).
התשובה, לפי ר' יוזל, תלויה ברצון הנחוש של האדם לשנות את מצבו והיא תלויה ברגע אחד של החלטה נחושה לשנות את דרכו. שיטת התשובה של ר' יוזל מתאימה לתפיסת התשובה של הרמב"ם, לפיה האדם ניצב במוקד התשובה, כמי שבכוח בחירתו מחולל מהפך באישיותו ובהתנהגותו.
 
ג. התשובה כפתח לחסד אלוקי
יש גם כיוון אחר בתפיסת התשובה בעולמם של בעלי המוסר, למשל שיטת ראש ישיבת טלז רי"ל בלוך. רי"ל פותח את השיעור בכמה קושיות:
בילקוט תהלים[6] אמרו חז"ל; שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? א"ל[7] חטאים תרדוף רעה[8]; שאלו לנבואה חוטא מה עונשו? א"ל והנפש החוטאת היא תמות[9] שאלו לתורה חוטא מה עונשו? א"ל יביא אשם ויתכפר לו[10]. שאלו להקב"ה חוטא מה תהא עונשו? א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו.
דברי הילקוט צריכים באור כי כנראה לא שאלו לחכמים ולנביאים כי הם הלא ודאי יודעים מענין התשובה והזהירו תמיד עליה בדבריהם, אלא ששאלו לחכמה ולנבואה, ויש להבין מה זה ענין השאלה אצל החכמה והנבואה, ומדוע לא תדענה את דרך התשובה?
כתוב ביחזקאל (ל"ג[11]) "ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה, אמור אליהם חי אני נאום אלקים אם אחפץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחי'[12] שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל" ופרש"י ז"ל כי סבורים היו שלא תועיל להם תשובה.
והנה קשה להבין מדוע לא האמינו בני ישראל שתועיל להם תשובה? הלא מדבריהם נראה שרצו לשוב ואם כן הלא האמינו בה' ובדברי תורתו, ומדוע לא האמינו במה שכתוב בה כי החוטא ישוב וימחל לו? ועוד יותר יש לדייק כי כנראה גם הנביא הודה להם כי נכונים דבריהם כמו שמשמע מלשון "כן אמרתם" המורה באמת על ענין הסכמה כמו נכון אמרתם ואם כן אין זה מובן כלל, כי מתחלה אומר להם נכון הוא מה שאמרתם "כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים" כלומר כלים אנחנו בפשעינו וחטאתינו "ואיך נחיה" - לא נוכל עוד לשוב - ולבסוף אומר להם "כי בשוב רשע מדרכו וחי'" ודורש מהם שישובו, ומכיון שהתשובה מועילה להם, נמצא כי לא דברו נכונה ומדוע הסכים ואמר להם מתחלה "כן אמרתם"?
(שיעורי דעת ספר ראשון, ירושלים תשמ"ט, עמודים קפו - קפז).
לפני שרי"ל משיב על השאלות, הוא מצטט קטע מדברי רמ"ק (ר' משה קורדברו) בספרו תומר דבורה:
המקובל האלקי ר' משה קורדובירו בס' תומר דבורה כתב ז"ל: "ועובר על פשע - זו היא מדה גדולה, שהרי אין המחילה על ידי שליח אלא על ידו ממש של הקב"ה כדכתיב "כי עמך הסליחה וגו'"[13] ומה היא הסליחה, שהוא רוחץ העון כדכתיב "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון"[14] וכן כתיב "וזרקתי עליהם מים טהורים וגו'"[15] והיינו עובר על פשע - שולח מימי רחיצה ועובר ורוחץ הפשע, והנה ממש כדמות זה צריך להיות האדם שלא יאמר וכי אני מתקן מה שפלוני חטא או השחית? לא יאמר כך, שהרי האדם חוטא והקב"ה בעצמו, שלא על ידי שליח, מתקן את עונו ורוחץ את צואת עונו, ומכאן יתבייש האדם לחטא שהרי המלך בעצמו רוחץ לכלוך בגדיו.[16]
(שם, עמוד קצא).
רי"ל מעיר על הדברים הללו של הרמ"ק:
ולכאורה לא נבין במה התשובה היא בידו של הקב"ה יותר משאר דברים, הלא הכל הוא ביד ה'!
(שם).
וכך הוא משיב:
אבל זהו מה שבארנו כי כל עניני הבריאה סדר אותם הקב"ה בסדרים ידועים ובחקים קבועים וסדר על כל דבר את הענינים המחייבים את מציאותו והממונים המשפיעים עליו, אבל התשובה אינה נמצאת בסדר הבריאה ואין שום ממונה על זה במערכת הבריאה התמידית, אלא בשעה שהאדם חוזר בתשובה הקב"ה מהוה עניני כפרה, והן מימי רחיצה עליונים המטהרים את נפש האדם מזוהמתה, ולכן הרי זה נחשב שהקב"ה בעצמו שלא על ידי שליח רוחץ ומנקה את האדם מן החטא.
(שם).
לאור החידוש הזה מיישב רי"ל את המקורות הנזכרים:
ולכן לא יקשה לנו מדוע זה לא האמינו בני ישראל שהתשובה תועיל, כי הם ידעו שאין מקום בבריאה לענין התשובה, ואמר להם הקב"ה "כן אמרתם" - נכון הוא מה שאמרתם - "לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו" - כלומר שעל פי חק הבריאה נשארו הפשעים והחטאים עלינו ודבוקים בנו - "ובם אנחנו נמקים" - החטא עצמו מעניש ומכלה אותנו - "ואיך נחיה" - והיאך תוכל התשובה להועיל כיון שאין לה מקום בבריאה, אבל "אמור אליהם חי אני נאום ה'" - אם בבריאה אמנם אין מקום לתשובה, הלא אנכי חי ובידי לעשות גם מה שלא נסדר בבריאה ואנכי לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחי' ולכן שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל"!
...והנה על ידי הכרת מציאות הבריאה בשני האמצעים הללו - חכמה ונבואה - אי אפשר למצא את שורש התשובה, כי אין שרשה בבריאה. אף שהחכם והנביא יודעים מדברי התורה הק'[17] ומתוך דבר ה' אשר דבר אל נביאיו שישנו ענין התשובה ובשוב רשע מדרכו וחיה, זאת רק ידיעה מפשטת. אבל בתוך הבריאה לא החכמה ולא הנבואה מראות את שורש התשובה. הכרת הבריאה מתוך החכמה מראה להיפך "חטאים תרדף רעה" וההכרה הבאה מתוך הנבואה מורה "הנפש החוטאת היא תמות". על כן שאלו להקב"ה בעצמו היכן הוא שורש התשובה ומציאותה השיב ואמר: "יעשה תשובה ויתכפר לו" כי רק אתו הסליחה.
(שם, עמודים קצב - קצג).
לדעת רי"ל, מהות התשובה היא חסד אלוקי שמטהר את האדם ורוחץ אותו מחטאו. עולם התשובה נמצא מחוץ לסדר העולם, ולכן החכמה והנבואה אינן יכולות להשיג אותה, אלא רק הקב"ה בכבודו ובעצמו, שהוא המטהר את החוטאים ששבים בתשובה.
 
ד. הניגוד בין השיטות
ההתייחסויות למהותה של התשובה במשנתם של שני בעלי המוסר מחדדות את הקטבים בתפיסת התשובה שהוזכרו בתחילת הדברים. ר' יוזל ממחיש בצורה חריפה וקיצונית את תפיסת התשובה של הרמב"ם, שרואה את התשובה כהזדמנות של האדם לשנות את דרכיו בכוחות עצמו. רי"ל מחדד את תפיסת התשובה של רבנו בחיי, לפיה עיקר התשובה הוא השיבה אל ה' שמטהר את האדם מחטאו.
יהי רצון שנזכה לשוב בתשובה שלמה.
כתיבה וחתימה טובה.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ג
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:                   http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   להרחבה במחלוקת ראשונים זו עיינו בספר שובי נפשי של הרב שג"ר זצ"ל.
[2]   הלכות תשבוה, ז', ד.
[3]   קידושין מט:.
[4]   ואחר כך.
[5]   ובעל כרחו.
[6]   ילקוט שמעוני, תהילים, פרק כ"ה, תשב; ירושלמי, מכות, ב', ו.
[7]   אמרה להם.
[8]   משלי, יג' כא.
[9]   יחזקאל, י"ח, ד.
[10] עיינו, למשל, ויקרא, ה', כ - כו; במדבר, ה', ה - ח.
[11] פסוקים י - יא.
[12] וחיה.
[13] תהלים, ק"ל, ד.
[14] ישעיהו, ד', ד.
[15] יחזקאל, ל"ו, כה.
[16] תומר דבורה, א', המידה השלישית.
[17] הקדושה.