שאול וסכנת השררה

  • הרב משה ליכטנשטיין
מוקדש לזכרו של הרב אברהם ישעיהו הבר ז"ל.
איש שכולו חסד וחמלה. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
 

שאול וסכנת השררה*

מטרת ההפטרה בנביא איננה להרחיב ולבאר את פסוקי הפרשה, אלא להשמיע לציבור המתכנס בבית הכנסת מסר דתי קיומי, גם בלי קשר לשבת עצמה. לכן, ההפטרות נקבעות גם על פי הזמן בשנה, כמו 'שבע דנחמתא'. ראיה טובה לכך היא ההפטרה שאנו קוראים בכל שבת שחלה בערב ראש חדש, הפטרת "מחר חדש": הפטרה זו אינה קשורה לפרשה ואף לא לשבת, אך כן טומנת בחובה מסר קיומי לקראת החודש המתחדש על הציבור.
ההפטרה שנקרא השבת נסובה סביב שלוש דמויות מרכזיות: דוד, יהונתן ושאול. ניתן לדבר רבות על הקשרים בן הדמויות הללו, אך אנו נתמקד בדמותו של שאול.
בראשית ממלכתו של שאול, השררה נכפתה עליו. הוא מצדו: "נחבא אל הכלים". ברם, ככל שהזמן עובר ושאול יושב יותר זמן על כסא המלך, השררה הולכת ונעשית העיקר מבחינתו. בהפטרה התכונה הזו מגיעה לידי התפרצות, אך נזכיר את התהליך שקדם לה.
לאחר נצחון ישראל על הפלשתים, ונצחונו של דוד על גלית, העם מקדם בברכה את החיילים השבים משדה הקרב:
"וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים:  וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל באלפו בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו:"
                                            
(שמו"א י"ח, ו-ז)
שאול מצדו, מגיב כאחרון הפוליטיקאים לסקר האחרון שפורסם, מתעניין באחוזים ובמספרים:
"וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים ... וַיְהִי שָׁאוּל עון עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה."                                                      
 
(שמו"א י"ח, ח-ט)
הנביא מדגיש, "ויחר לשאול מאד", אין מדובר בצביטה קלה וחולפת. מאותו הרגע, שאול מפתח קנאה כפייתית בדוד, זוהי ה"רוח הרעה" שמבעתת אותו: הוא חולה בנפשו. קנאה זו, מעבירה אותו על דעתו כפשוטו; החותן האוהב, שאול, רוצה באותם נישואים רק כאמצעי למות דוד ומוכן שזה יעשה אף בחיר הפיכת בתו "למוקש", כלי משחק, ולאלמנה אם התכנית תצליח:
"וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו:  וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ וּתְהִי לוֹ לְמוֹקֵשׁ וּתְהִי בוֹ יַד  פְּלִשְׁתִּים..."
                                                    
(שם כ-כא)
בהפטרה, קנאתו של שאול בדוד משפיעה על יחסיו עם יהונתן בנו:
"וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ:  כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ..."               
 
(שמו"א כ', ל-לא)
וכמובן, גם חז"ל חשו בכך:
"שלשה הניחו כתרן בעה"ז וירשו חיי העה"ב ואילו הן יונתן בן שאול ואלעזר בן עזריה. וזקני בתירה... אמר רבי יושוע בן קבסיו כל ימי הייתי בורח מן השררה, עכשיו שנכנסתי כל מי שהוא בא ומוציאני בקומקום הזה אני יורד לו."                                                 
(ירושלמי פסחים ו')
שאול מעמיד את השררה כערך עליון, ויהונתן לעומתו מבין שמטרת המלוכה היא לשרת את העם, ולכן מוכן להניח את כתרו בעולם הזה. האמביציה של שאול גברה בסופו של דבר על פני השיקולים האחרים. כמובן, יש לסייג את הדברים: כמו אצל מנהיגים רבים, אין מדובר בשאלה בינארית של שחור ולבן, אלא אור וחשך משמשים בערבוביה: גם בימים הקשים ביותר של הרדיפה אחר דוד והדאגה לטובתו האישית, שאול המשיך ללחום את מלחמות ה', ואף נהרג בשדה הקרב, בהגנה על עם ישראל.
האמביציה היא תכונה מבורכת ונצרכת. האמביציה שהקב"ה טבע בנו מאפשרת לנו לצעוד קדימה, להוציא מעצמנו ולפתח ולקדם את העולם שבתוכו אנו חיים. רק כך יכולים לצמוח מנהיגים. אולם, את האמביציה חובה עלינו לתעל, לגאול, ולוודא שהיא לא הופכת לערך עליון. ככל שהתפקיד מכיל יותר שררה, הדבר מחייב יותר את בעל התפקיד לנהוג כפי שכתוב ברמב"ם:
"כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי.
 
 (רמב"ם מלכים ב', ו)[1]
איני יודע האם ההשגחה סיבבה שהמלך הראשון יתנהל כך כדי שנבין מהם הסכנות בשררה, או שמדובר בבחירתו החופשית של שאול שגרמה לכך; בין כך ובין כך, ההפטרה מהווה תמרור אזהרה לבאות.
הדברים קשורים קשר הדוק לחודש אייר שאנו עומדים בפתחו. הספרות ההלכתית שעוסקת בהלכות מלכים חסרה מאוד, המקורות העיקריים שעסקו בה עד מאה וחמישים השנים האחרונות הם התנ"ך והלכות מלכים לרמב"ם. הרמב"ם, שלא כאברבנאל, לא הכיר מקרוב את הפרקטיקה של צורות שלטון שונות, ולכן במובנים מסוימים, מה שיש לתורה לומר בהקשרים של אתיקה שלטונית, נמצא בעיקר בתנ"ך ואפילו לא ברמב"ם.
ב"ה, זכינו בשבעים השנים האחרונות לקיומה של מדינת ישראל. הדבר המשותף לכל המנהיגים בשנים הראשונות של המדינה הוא שכולם לא נכנסו למערכת מתוך רצון להיות מנהיג, אלא מתוך תפקידים אחרים ורצון לקדם אג'נדה. התחושה היא שבשנים האחרונות, השררה והתפקיד הפכו לעיקר. ישנם אנשים שנכנסים לפוליטיקה מתוך רצון להיות אדם שעוסק בצרכי ציבור, ותו לא. המוקד של המנהיג תמיד צריך להיות העם, הערכים שאותם הוא רוצה לקדם, ולא הכסא. ההפטרה מזהירה מפני מצב כזה וההשלכות שלו:
אם שאול שהתחיל כ"נחבא אל הכלים" סיים כך, ואם ר"י בן קבסיו שהיה בורח מן השררה, משהגיע אליה היה מוכן לשפוך מים רותחים על יריביו, כאשר אנשים נכנסים לפוליטיקה מתוך רצון לשררה, אנה אנו באים?
 
                                                                                                                                                                                                  
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב משה ליטנשטיין
 
עורכת: הודיה אורון, תש"פ
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
                                                                
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
*     השיחה נאמרה בערב שבת תזריע-מצורע תשע"ח, וסוכמה ע"י איתי וייס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב..
 
[1] אגב, מי שאמר "ולבי חלל בקרבי" הוא דוד, "רעו הטוב ממנו" של שאול.