שאר כסות ועונה

  • הרב בנימין תבורי
פרשת משפטים – שאר כסות ועונה
 
פרשת משפטים פותחת בפרשת עבד עברי ואמה עבריה וביחס הנדרש מהאדון כלפיהם. הרמב"ן מסביר שהתורה דורשת מאיתנו להתיחס בדרך ארץ לעבדים כדי שנזכור את היציאה מעבדות מצרים. בכך מתקשרת פרשה זו לדיבר הראשון בעשרת הדברות- האמונה בה' "...אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
תחילה כתובים דיני עבד עברי. אדם שגנב ואין לו במה לשלם, נמכר על ידי בית דין לעבדות. לאחר מכן מובאים דיני אמה עבריה. אמה עבריה היא בעצם ילדה ש"נמכרת" לגבר. אותו הגבר אמור לשאת אותה או, לחילופין, לשדך לה את בנו. כלומר, למעשה מדובר בסידור נישואין יותר מאשר ב"מכירה" לעבדות.
לאחר הנישואים חלים על האמה העבריה כל ההלכות, הדינים והמנהגים החלים בין איש לאשתו. "...כמשפט הבנות יעשה לה...שארה כסותה ועונתה לא יגרע...." (שמות כ"א, ט'-י"א) רש"י על אתר הולך בעקבותיו של רבא (כתובות מז:) ומפרש "שארה – מזונות; כסותה – כמשמעו; עונתה - תשמיש". בדרך זו הלך גם הרמב"ם ומנה מצוות לא-תעשה (רס"ב) שלא לענות אמה עבריה בהחסיר ממנה מזונה כסותה ועונתה. הרמב"ם הוסיף שבאזהרה זו כלולה האזהרה על כל הנושא בת ישראל, שלא ימנע ממנה שאר כסות ועונה. בשורש התשיעי (בהקדמה לספר המצוות) מבואר שאע"פ שבפסוק פורטו שלושה חיובים שונים, מכל מקום אין למנותם אלא כמצוות לא-תעשה אחת, כשם שבתורה לא באו שלושתם אלא תחת פועל הציווי היחיד "לא יגרע".
בדומה לרמב"ם, גם הרב סעדיה גאון סובר שמקור החיובים הללו מהתורה, אלא שלדעתו יש למנותם כשלוש מצוות עשה נפרדות. מסתבר שלדעתו החיוב הבסיסי הוא "כמשפט הבנות יעשה לה...." כשהתורה ממשיכה ומפרטת את שלושת החיובים השונים שהבעל חייב לאשתו, יש למנות כל חיוב כמצווה בפני עצמה.
בפירוש הרמב"ן על התורה מובאים מספר דעות הסוברים שכל החיובים שכלולים בפסוק מתיחסים לענייני אישות בלבד ולא לחיובים ממוניים. בהתאם לכך דעתם שחיוב הבעל במזונות אשתו הוא מדרבנן בלבד.
בראשית הפרשה נאמר שאם עבד זכר נשוי בזמן שהתחיל בעבדות, אז בעת שחרורו גם אשתו יוצאת (מעבדות) עמו (שמות כ"א, ג). רש"י על אתר מצטט את הגמ' בקידושין (כב.) שמתקשה בהבנת דין זה. הרי לא קיים אפשרות כלל שאשה נשואה תהיה שפחה. מה שייך לומר שכעת היא יוצאת לחפשי יחד עם בעלה? הגמ' מבארת שהאדון חייב לפרנס את אשת עבדו כל זמן שהעבד ברשותו. לכן כאשר העבד יוצא לחפשי, במובן מסויים, אף אשתו יוצאת עמו. אף היא יוצאת מרשותו של האדון שעד עתה פרנס אותה.
אם הבעל חייב במזונות אשתו מן התורה, מסתבר שהתורה תחייב את האדון לפרנס את אשת עבדו כיון שהוא אינו יכול למלא את חובתו בשל היותו עבד. התורה דאגה לאשתו והטילה חובה זו על האדון. אולם אם חיוב מזונות הוא מדרבנן בלבד, מדוע האדון מחוייב לפרנס את אשת עבדו? הרמב"ן מסביר שאע"פ שחיוב הבעל במזונות אשתו אינו מוזכר במפורש בכתובים, הרי זאת היא התנהגות נורמלית ודרך ארץ. כנראה שהרמב"ן סבר שהתורה אינה צריכה לקבוע חיוב במקום בו קיים כבר נוהג מקובל. ועוד, יתכן שהתורה לא רצתה שהמניע את האדם לפרנס את אשתו מצד חיוב המוטל עליו. אדם נורמלי צריך לפרנס את אשתו מתוך רגשי אהבה ותחושת אחריות. אמנם חז"ל חזו שלא כל הבעלים ינהגו על פי דרכו של עולם לדאוג לנשותיהם. לכך הטילו חובה על הבעל לפרנס את אשתו. התורה הניחה שחובה זו אין בה צורך, להוציא מן המקרה שבו אדם נמכר לעבד. התורה הבינה שאין לצפות שהאדון יתנדב לדאוג לאשת עבדו ולכן במקום זה פירטה התורה וחייבה את האדון במזונות אשת עבדו.
לסיכום, הכל סבורים שעל הבעל מוטלת חובה לפרנס את אשתו. לדעת רש"י והרמב"ם החיוב הוא מן התורה ואילו לדעת הרמב"ן, אף שדרכו של עולם הוא שאדם יפרנס את אשתו, מ"מ אין הבעל חייב במזונות אשתו אלא מדרבנן.
בכתובות ס"ה: מפורש שאדם חייב לפרנס את ילדיו הקטנים. לדעת הרמב"ן מסתבר שחיוב זה, אף הוא מדרבנן. כשם שמדאוריתא אין אדם חייב במזונות אשתו, כך אין הוא חייב במזונות ילדיו הקטנים. ברמת הדאוריתא, אדם צריך להבין מעצמו שעליו לפרנס את ילדיו הקטנים בלא שהתורה תצטרך לומר לו שעליו לעשות כן. זוהי התנהגות נורמלית. אמנם חז"ל הבינו שיהיו אנשים אשר ללא חיוב מפורש יזניחו את ילדיהם ולכן קבעו דין דרבנן המחייב אדם לפרנס את ילדיו הקטנים. בהלכות אישות (י"ב,י"ד) פסק הרמב"ם שאדם חייב במזונות ילדיו הקטנים "כשם שאדם חייב במזונות אשתו". הרמב"ם משווה בין שני החיובים ונראה שלדעתו אף החיוב לפרנס את ילדיו הקטנים הוא מדאורייתא.
המשנה למלך (שם) מביא בשם הר"ן שחיוב האיש במזונות ילדיו הקטנים נגזרת מתוך חיובו כלפי אשתו. חיוב הבעל במזונות אשתו כולל בתוכו את החיוב לפרנס את ילדי אשתו. על פי דבריו, לאחר פטירת אשתו לא יהיה הבעל מחוייב במזונות ילדיו ממנה. כמו כן עולה מדבריו שהבעל חייב במזונות ילדי אשתו אע"פ שאינם ילדיו שלו. לעומת זאת, הרא"ש והריב"ש (מובאים במשנה למלך) סבורים שאדם חייב במזונות ילדיו, אפילו אלו שנולדו לו מחוץ למסגרת הנישואין. כמובן שבמקרה זה אין לו שום חיוב כלפי אמם של הילדים שהרי היא איננה אשתו. נראה שראשונים אלו סבורים שלא כדעת הר"ן. לדעתם חיוב אדם במזונות ילדיו הקטנים הוא חיוב עצמאי ללא קשר לחיובי הבעל כלפי אשתו. חיוב זה אינו תלוי באשה ולכן אף לאחר מותה החיוב לדאוג לילדיו הקטנים במקומו עומד. כמו כן אין חיוב זה חל כלפי ילדי אשתו אשר נולדו לה מאיש אחר.
לסיכום, מוסכם שאדם חייב במזונות ילדיו הקטנים. לדעת הרמב"ם מדובר בחיוב מן התורה ואילו לדעת הרמב"ן מדובר בחיוב מדרבנן. יתכן שחיוב זה עומד בפני עצמו (רא"ש וריב"ש) או יתכן שזהו חיוב הכלול בחיוב הבעל במזונות אשתו.
יש להוסיף שיתכן שישנם שתי הלכות המתיחסות לילדים בגילאים שונים. יש להניח שהחיוב הבסיסי מתיחס לילדים מתחת לגיל שש. לאורך הדורות נתקנו תקנות שונות על מנת לשמור על זכויותיהם של ילדים. סקירה ומחקר היסטורי על תקנות הרבנות הראשית לישראל לאורך הדורות בנושא זה, ניתן למצוא במאמרו של ד"ר זרח ורהפטיג המופיע בתחומין כרך א'. הדברים מופיעים גם בספרו "מחקרים במשפט העברי".