דילוג לתוכן העיקרי

שבועות | דף יב | קורבן התמיד וקיץ המזבח

לאחר שהסיקה כי לדעת רבי שמעון אין לב בית דין מתנה על הבהמות שנקנו לצורכי קרבנות, שואלת הגמרא: אם כן, מה נעשה לדעתו במותרות? ומביאה את תשובתו של רבי יצחק בשם רבי יוחנן ש"מקיצין בהן את המזבח", דהיינו שאותן בהמות קרבות לעולה, "כבנות שוח לאדם". בעמוד ב' הגמרא מדייקת שכך אכן דעת רבי שמעון:
"תניא נמי הכי: ומודה רבי שמעון בשעיר שאם לא קרב ברגל יקרב בראש חודש, ואם לא קרב בראש חודש יקרב ביום הכיפורים, ואם לא קרב ביום הכיפורים יקרב ברגל, ואם לא קרב ברגל זה יקרב ברגל אחר, שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון".
ומבאר רש"י:
"אלמא אהא הוא דקפדינא, שיקרב על מזבח החיצון לכפר מקצת דבר שהוקדש לו – חטאת דטומאת מקדש תקרב לטומאת מקדש, ואף על פי שאין כפרתן שוה, הכי נמי לעולה שהוקדש לעולה יקרב".
וכפי שמפורש למדי במשנה (ב ע"ב):
"אמרו לו [=לרבי שמעון]: מהו שיקרבו זה בזה? אמר להן: יקרבו. אמרו לו: הואיל ואין כפרתן שוה, היאך קרבין זה בזה? אמר להם: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו".
ובכן, הגמרא מדייקת כי כשם שניתן להקריב שעיר שיועד לחטאת הרגל כחטאת ראש חודש או כחטאת יום הכיפורים (וכן להפך), מפני שאופיים של כל הקרבנות האלה שווה, כך ניתן להקריב כבש שיועד לתמיד לעולת קיץ המזבח, לפי ששתיהן עולות.
על השוואה זו יש קושיה בולטת. שעירי החטאות דומים זה לזה הן מבחינת סוג הקרבן (חטאת) הן מבחינת אופיו (כפרה על טומאת מקדש וקודשיו). עולת קיץ המזבח, לעומת זאת, אמנם דומה לתמיד מבחינת סוג הקרבן (עולה), אך לכאורה אופייה שונה בתכלית: התמיד הוא 'פקודת קבע' – קרבן המוקרב מדי יום, ואילו עולת קיץ המזבח קרבה אך ורק בשעה שהמזבח בטל!
דומה שעל מנת להבין את הדמיון שיש בכל זאת בין הקרבנות, עלינו לעיין מעט בעניינו של קרבן התמיד. הציווי על קרבן התמיד מובא בתורה בשני מקומות. פעם אחת הוא מופיע בראש פרשת המוספים שבספר במדבר (כ"ח, א–ח), כקרבן שיש להקריב לה' מדי יום ביומו. אולם קרבן התמיד כבר צוין קודם לכן, בציווי על שבעת ימי המילואים (שמות כ"ט, לח–מב). ומרגלא בפומיה דמו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, כי מאותה פרשה עולה שקרבן התמיד אינו רק צורך המקריב, אלא גם צורך המזבח – מעין מסגרת לעבודת המזבח בכל יום: תמיד של שחר הוא מעין 'חנוכת המזבח' מדי בוקר, ותמיד של בין הערביים הוא הקרבן החותם את עבודת היום סמוך לחשכה. נמצאת אומר: תרומת עם ישראל לקרבן התמיד, לא לצורך קרבן בלבד היא באה, אלא גם לצורך המזבח. במובן זה, עולות קיץ המזבח, שהן למזבח "כבנות שוח לאדם", הן המשך והשלמה לבחינה זו של עולת התמיד: אף הן, לא לצורך קרבן באו, כי אם לצורך המזבח, שלא יהא עומד בטל.
להרחבה על שיטת חכמים (לפי פירוש רש"י) ראה הדף היומיומי למסכת זבחים דף ו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)