שבועות | דף לד | עדות ידיעה בלא ראייה

הדיון בסוגייתנו בשיטתו של רבי יוסי הגלילי מעורר קושי גדול. רבי יוסי הגלילי אומר (לג ע"ב) שחייבים על שבועת העדות רק בממונות, כי "בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר", ובדיני נפשות אין משמעות לעדות שאין בה ראייה וידיעה גם יחד. הגמרא (לד ע"א) אומרת שלוּ הודה רבי יוסי הגלילי לדברי רבי אחא ש"גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו – בידוע שזה הרגו", היינו מוצאים עדות ידיעה בלא ראייה אף בדיני נפשות, כמו בסיפורו של רבי שמעון בן שטח.

ולכאורה הדבר מוקשה מיניה וביה: הרי קביעתו של רבי יוסי הגלילי ש"בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר", כל עצמה מבוססת על ההנחה שעדויות אלו קבילות בממונות ולא בנפשות; אם כן, כיצד אפשר לומר שאם יפסוק כרבי אחא בגמל האוחר בין הגמלים, דהיינו בממונות, נצטרך לומר שהוא הדין בנפשות?

הר"י מיגש מחדש שהגמרא הבינה כי עקרונית לא חילק רבי יוסי הגלילי בין נפשות לממונות. קודם שהובא דינו של רבי אחא, סברה הגמרא כי הדרך היחידה לידיעה בלא ראייה היא שמיעת הודאתו של הנתבע – שמחייבת בממונות, אך לא בנפשות. ברם, משחידש רבי אחא שתיתכן ידיעה ללא ראייה גם על ידי אומדנה, ולא רק על ידי הודאה, התברר שידיעה בלא ראייה שייכא גם בנפשות.

אם נקבל את דברי הר"י מיגש כפשוטם, יֵצא שרבי יוסי הגלילי חולק על המשנה בפרק הרביעי של מסכת סנהדרין:

"כיצד מאיימין את העדים? על עידי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן: שמא תאמרו מאומד ומשמועה, עד מפי עד ומפי אדם נאמן; שמא אי אתם יודעין שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה..."

וביארה הגמרא שם (לז ע"ב):

"תנו רבנן: כיצד מאומד? אומר להן: שמא כך ראיתם, שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו, ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר? אם כך ראיתם – לא ראיתם כלום".

לכאורה ברור מן המשנה שאין סומכים על אומד בנפשות. יתרה מזאת: כפי שמעירים התוספות בסוגייתנו (ד"ה דאי אית ליה), מהמשך הסוגיה בסנהדרין שם מתברר שאף רבי אחא עצמו דיבר אך ורק בממונות, ולא בנפשות! ובכן, כיצד נכלכל את דברי סוגייתנו ואת ביאורו של הר"י מיגש?!

ברצוני להציע כאן הצעה מחודשת. יתכן שרבי יוסי הגלילי אינו חולק על המשנה, ואף הוא מודה שאין ממיתים רוצח בסיף על פי ידיעה בלבד. אף על פי כן הוא סבור שיש לעדות זו חשיבות לעניין דין אחר:

"ההורג נפשות, ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת, אלא ראהו האחד אחר האחד; או שהרג בפני שני עדים בלא התראה; או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות – כל אלו הרצחנין, כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן, ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי" (רמב"ם הלכות רוצח פ"ד ה"ח).

הבה נשוב ונעיין בסוגיית הגמרא לאור הצעה זו. בתחילה חשבה הגמרא שהדרך היחידה לידיעה בלא ראייה היא הודאת הרוצח. רוצח שהודה, אין כונסין אותו לכיפה, כי לא ניתן לסמוך על הודאתו כלל:

"הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה; שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות, שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות; שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג. וכללו של דבר, גזירת מלך היא" (רמב"ם הלכות סנהדרין פי"ח ה"ו).

להודאה של רוצח אין אפוא כל משמעות, ולכן אם שמע אדם את הודאתו ונשבע שאינו יודע עדות בדבר – אינו חייב קרבן (שלא כבממונות, ששם הודאת הנתבע מחייבתו).

אמנם אם נקבל את חידושו של רבי אחא, שגם ידיעה על ידי אומדנה נחשבת ידיעה, נצטרך לבחון את הדברים מחדש. בממונות די בידיעה לחייב, ולכן חייבים על כך קרבן שבועת העדות. בנפשות אין בידיעה כדי לחייב מיתת בית דין, ועל כן יש צורך לאיים על העדים, כדברי המשנה בסנהדרין, שאף רבי אחא ורבי יוסי הגלילי מודים לה. ברם, אין זאת אומרת שעדות על ידיעה בנפשות היא חסרת כל משמעות; יש בה כדי לכנסו לכיפה. לפיכך היה מקום לחייב עליה קרבן שבועת העדות, לולא הופקעו דיני נפשות בכללותם מקרבן זה מגזרת הכתוב, מאחר שלא מצינו בהם ראייה בלא ידיעה.

[תימוכין לדברינו, שגם עדות שיש לה השלכות צדדיות בלבד יכולה לחייב קרבן, יש בדברי הרשב"א לעיל לא ע"א, שעדים פסולים מדרבנן שנשבעו שאינם יודעים עדות, חייבים קרבן, מפני שעדותם מועילה לעניין תפיסה (ראה הדף היומיומי שם). ואכמ"ל.]

על דין כיפה ראה הדף היומיומי למסכת סנהדרין דף פא.