שבועות | דף מא | חיוב פריעה בעדים
על דינו של שמואל "יכול לומר לו: פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים" מקשה הגמרא ממשנתנו:
"תנן: מנה לי בידך! אמר לו: הן. אמר לו: אל תתנהו לי אלא בפני עדים. למחר אמר לו: תנהו לי; – נתתיו לך – חייב, מפני שצריך ליתן לו בעדים".
הגמרא מסיקה ש"תנאי היא", ושמואל כרבי יהודה בן בתירא.
הראשונים תמהו על קושיית הגמרא. מפשט דברי שמואל עולה שהוא פוטר את הלווה רק אם הלה טוען שפרע בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, טענה שאין לה זכר במשנה. אם כן, מדוע לא נעמיד את המשנה בטוען שפרע בינו לבינו, ולא יקשה לשמואל?
היו ראשונים שהסבירו כי היה ברור לגמרא שטענת הלווה במשנה היא "פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים", שאם לא כן, הדין פשוט ואין צריך לאמרו (לפי גרסת הרשב"א, הסבר זה מצוי בגמרא עצמה). אך התוספות יישבו באופן אחר:
"לכן נראה שהמקשה משמע ליה דמפני שצריך ליתן לו בעדים משמע שצריך לברר שפרעו בעדים".
ודבריהם טעונים הסבר: מדוע היה משמע כך למקשה?
נראה שהמקשה דייק זאת מלשון הברייתא: למה אמר התנא "חייב, מפני שצריך ליתן לו בעדים", ולא "חייב, לפיכך צריך ליתן לו בעדים"? הרי לכאורה הצורך ליתן לו בעדים נגזר מאי-נאמנותו של הלווה בטענת 'פרעתיך', ואינו הגורם לה!
תליית אי-נאמנותו של הלווה בצורך לפרוע בעדים מלמדת שאין מדובר באי-נאמנות גרידא, אלא בהפקעת נאמנות, רוצה לומר: הלווה מוותר על עצם זכותו לטעון 'פרעתי' שלא בעדים, וזו הסיבה שעליו להביא עדים, ואינו נאמן בטענת 'פרעתי'.
יתכן שהדבר תלוי במחלוקת הלישנות אם כל מִלווה בעדים יש לפרוע בעדים (לישנא קמא) או רק כאשר המַלווה אומר 'אל תפרעני אלא בעדים' (לישנא בתרא). לפי הלישנא הראשונה, כל הלוואה בעדים, הריהי כאילו אמר המַלווה ללווה שאינו נאמן עליו; ואם כן, הרי קיבל עליו הלווה שלא יהא נאמן לטעון 'פרעתי'. לפי הלישנא השנייה, הדרישה לפירעון בעדים היא דרישה חיצונית – הוספה של המַלווה – ואם כן, אפשר שיש להבין אותה כדרישה הקשורה לפירעון עצמו, ולא לנאמנותו של הלווה. מסיבה כלשהי המַלווה רוצה שיהיו עדים לפירעון; אולי כדי שישימו לב שאין הלווה מרמה אותו, ואולי על מנת להבטיח שהוא עצמו לא ישכח ויתבע את החוב שוב בטעות. אשר על כן, אין הדבר פוגע בנאמנות הלווה, ויכול הוא לומר 'פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים'.
על פי גרסתנו, רב פפא פוסק להלכה כי גם כאשר המַלווה דורש פירעון בפני שני עדים, נאמן הלווה לומר 'פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים' (סתם מִלווה בעדים, בלא דרישה מיוחדת של המַלווה – להלכה אין צריך לפרעו בעדים). ומעניינת לשון הרמב"ם בהלכה זו (הלכות מלווה ולווה פט"ו ה"ב):
"יש נוסחאות מן הגמרא שכתוב בהן שהאומר לחבירו 'אל תפרעני אלא בעדים' ואמר לו 'פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים' אינו נאמן. וטעות ספרים הוא. ולפיכך טעו המורים על פי אותן הספרים. וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות ומצאתי בהן שהוא נאמן. והגיע לידי במצרים מקצת גמרא ישנה כתוב על הגוילים כמו שהיו כותבין קודם לזמן הזה בקרוב חמש מאות שנה, ושתי נוסחאות מצאתי מן הגוילים בהלכה זו, ובשתיהם כתוב 'ואם אמר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להן למדינת הים נאמן'... כך יראה מדין הגמרא.
ועוד, דברים של דעת הן: וכי מה היה לו לעשות?! אמר לו 'אל תפרעני אלא בעדים', פרעו בעדים – וכי יש לו לאסור את העדים בבית הסוהר כל ימיהם שלא ילכו?! ועוד: אם מתו – מה יעשה? נמצא זה פורע פעם אחר פעם לעולם עד שיביא עדים".
כללו של דבר: מאחר שמילא הלווה את התנאי שהתנה המַלווה, הריהו נאמן לפטור עצמו, "כי מה היה לו לעשות?!"
להשלמת היריעה מומלץ לעיין בדף היומיומי למסכת בבא בתרא דף ע, העוסק בדין המַלווה את חברו בשטר.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)