דילוג לתוכן העיקרי

שבועות | דף מח – שבועת הבא ליפרע מן היתומים

רב ושמואל פוסקים (מח ע"א) שאם נפטר הלווה בחיי המַלווה, וכבר נתחייב המַלווה שבועה לבני הלווה – שבועה זו מעכבת את הגביה, ולכן אם מת גם המַלווה, לא יגבו בניו (שאינם יכולים להישבע שבועה זו) את החוב ("אין אדם מוריש שבועה לבניו").
כפי שראינו בדף מז, יסודה של הלכה זו בשיטתם של רב ושמואל ש"חזרה שבועה לסיני". אתמול ראינו את דעת רבנו תם שרב נחמן, הפוסק בהיו שניהן חשודין שיחלוקו, מסכים עם הכלל של רבי אבא ש"מתוך שאינו יכול לישבע, משלם", אלא שכלל זה נוהג, לדעתו, רק בשבועות דאורייתא, ולא בשבועות דרבנן. לפי זה, בנידוננו אמור רב נחמן לסבור שאף על פי שאין יתומי המַלווה יכולים לישבע, לא יפסידו את כספם. אמנם בדף מח ע"ב משמע שרב נחמן עשוי להסכים לדינם של רב ושמואל, אלא שהוא קובע "הבו דלא לוסיף עלה", כלומר שלא ללמוד ממנו לדינים אחרים. ובכן, כיצד יכול רב נחמן להסכים עם דינם של רב ושמואל?
נראה ששבועת הנפרע מן היתומים אינה כשאר שבועות שהטילו חכמים על התובע (הכוונה, כמובן, לשבועה שהטילו חכמים על תובע הזוכה מעיקר הדין, ראה הדף היומיומי לדף מו, בתחילתו). שאר השבועות מתחייבות מזכייתו של התובע: התובע זוכה בדין, אלא שחכמים חייבוהו לישבע, על מנת להבטיח שלא יגבה מה שאינו ראוי לו. שבועת הנפרע מן היתומים, לעומת זאת, היא תנאי לפתיחת הדיון: חכמים תיקנו שכדי לתבוע את היתומים, יש לוודא תחילה – על ידי שבועה שלא פרע אביהם את החוב – שאכן יש עילה לתביעה. לכן בשאר שבועות, שיסודן בזכייה, אין ביטול השבועה מביא לביטול הזכייה (ראה דברי בעל המאור המובאים בדף היומיומי שם); אבל הבא ליפרע מן היתומים ואינו יכול לישבע – אינו גובה, כי הדיון לא יתחיל בלא שבועה.
נראה שזו גם הסברה מאחרי קביעתה של הגמרא כי בית שמאי בוודאי חולקים על רב ושמואל. לדעת בית שמאי, "שטר העומד לגבות כגבוי דמי", כלומר המַלווה (ובניו אחריו) הוא שנחשב מוחזק בממון. לפיכך אין מקום לחלק בין שבועה זו לשאר שבועות: המַלווה ובניו אינם צריכים לדיון כדי לקבל את ממונם, והם יכולים לקבלו אף בלא שבועה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)