שבועות | דף מט | 'שהשבועה בשמו הגדול והקדוש – מדרכי העבודה היא': הדרן למסכת שבועות
הפרק האחרון במסכת, המחזיק דף אחד בלבד, עוסק בארבעת השומרים. המשנה מציגה את דינו של כל אחד מן השומרים בתרחישים שונים, וכמובן עוסקת גם בהלכות שבועות: אימתי חייב השומר להישבע, ואימתי הוא מוגדר ככופר בפיקדון החייב קרן וחומש ואשם. רש"י על אתר מעיר:
"והמשנה הזאת כבר שנוייה בהשוכר את הפועלים כל כי האי גוונא, והאי דהדר רבי ותנייה הכא, משום דבעי למיתני חיובי ופטורי דקרבן שבועה דידהו, תנא ברישא חיובי ופטורי דממון דידהו".
רש"י מציין שאותה משנה בדיוק שנויה בשני מקומות בש"ס: בהלכות שומרים שבמסכת בבא מציעא ובהלכות שבועות שבמכילתין. כפילות זו, אפשר שהיא מבטאת רעיון הנוגע לעצם העניין של שבועה בשם ה'. בסוף פרק יא מהלכות שבועות כתב הרמב"ם:
"שהשבועה בשמו הגדול והקדוש – מדרכי העבודה היא, והִדור וקִדוש גדול הוא להשבע בשמו".
מה טיבה של החשיבות הגדולה שמייחס הרמב"ם לשבועה בשם ה'? מדוע "קִדוש גדול הוא להשבע בשמו"?
אפשר שעניינה המיוחד של השבועה הוא 'גיוס' הקב"ה לחיי המעשה, לדין ודברים שבין אדם לחברו. יש שיטות דתיות המצמצמות את מקומו של הא-ל לעבודת הקודש והפולחן הדתי. לפי תפיסות אלו, אין ראוי להזכיר את השם הגדול והקדוש בעניינים של חול. תפיסת ההלכה, כפי שהיא מתבטאת בדברי הרמב"ם, שונה בתכלית. לפי ההלכה, מותר ואף ראוי להסתייע בשמו של הקב"ה גם לענייני החול האנושיים, כגון בירור ממוני כלשהו. יתר על כן, בהבאת הקב"ה לתוככי עולם המעשה אדם מצהיר שהקב"ה מלווה אותו בכל צעד ובכל עניין, ואפילו השולי ביותר, ובזה מקדש את שמו יתברך.
על הדרך הזה תתבאר גם הערתו של רש"י. המשנה בבבא מציעא עוסקת בעניין של חולין – הסדר ממוני בין שני בני אדם, מפקיד ונפקד. והנה שב רבי יהודה הנשיא ושונה אותה משנה עצמה במסכת שבועות, שעניינה הידור וקידוש שמו הגדול. בזה קורא לנו רבנו הקדוש שלא לנתק את עולם הקודש מעולם החול, אדרבה: להעתיק את עולם החול לתחום הקדושה, ובזה לזכות להיות ממקדשי שם שמים.
הדרן עלך מסכת שבועות
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)