דילוג לתוכן העיקרי

שבועות | הרחקה בין בשר לחלב

קובץ טקסט

הרחקה בין בשר לחלב / אביעד ברטוב ונעם מלכי

 

פתיחה

המדרש מספר כי בשעה שרצה הקב"ה לתת את התורה לישראל בשנית, באו מלאכי השרת בטרוניא כלפי הקב"ה: מדוע לתת לחוטאים את התורה? תשובת הקב"ה הייתה:

"אומר להם הקדוש ברוך הוא: אתם הם שמקיימים את התורה?! תינוק הגמול בישראל מקיימה יותר מכם! יוצא מבית הספר, אם היה לו לאכול בשר וחלב, איפשר לו לאכול חלב עד שירחץ ידיו מן הבשר, ואתם כשנשלחתם אצל אברהם הביא לפניכם בשר וחלב כאחת ואכלתם, שנאמר 'ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם, והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו' (בראשית י"ח, ח). וכיון שסלקם הקב"ה בתשובה זו, אמר הקב"ה למשה: עד שהשעה פנויה, כתב לך את הדברים האלה. לכך כתב 'לא תבשל גדי בחלב אמו... ויאמר ה' למשה כתב לך... כי על פי וגו'' (שמות ל"ד, כו-כז) - שלא תבשל גדי" (פסיקתא רבתי, פיסקה כ"ה).

כלומר, מן המדרש עולה כי בזכות דיני הרחקה בין בשר וחלב - ניתנה תורה לישראל בשנית. השבוע ננסה לברר את גדרי הרחקה זו.

המתנה בין בשר לחלב

שלושה פעמים בתורה נזכר איסור בשר בחלב, ומכאן דרשו חז"ל כי לאיסור זה יש שלושה אופנים: איסור אכילה, הנאה ובישול[1]. מהתורה, איסור אכילת בשר בחלב נאמר דווקא כאשר השנים מעורבים זה בזה ונתנו טעם אחד בשני, ולא כאשר הם נאכלים בנפרד. מה הדין במקרה בו הם נאכלים בנפרד? על שאלה זו עונה הגמרא:

"בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן: כמה ישהה בין בשר לגבינה? א"ל: ולא כלום. איני?! והא אמר רב חסדא: אכל בשר - אסור לאכול גבינה, גבינה - מותר לאכול בשר! אלא, כמה ישהה בין גבינה לבשר? א"ל: ולא כלום... אמר מר עוקבא: אנא להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא - כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא - בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא - אכילנא" (חולין קה.).

לדעת רב חסדא, אין צריך לשהות בין אכילת חלב לאכילת בשר, אולם בין בשר לחלב צריך לשהות. את שיעור השהייה לא מפרט רב חסדא, אולם מר עוקבא בהמשך הגמרא מסביר כי צריך לחכות לסעודה הבאה.

ואולם, בניגוד לדברים אלו, בגמרא בעמוד הקודם (קד:) מובאת שיטתו של אגרא, המסתפק בקינוח ידיים ושטיפת הפה בלבד בין אכילת בשר לחלב. הראשונים נחלקו כיצד ניתן ליישב את הסוגיות:

ר"ת (קד: תוספות ד"ה עוף) הסביר כי הסיבה שמר עוקבא שהה בין סעודה לסעודה, היא משום שהוא לא קינח את ידיו ושטף את פיו. ואולם, אם הוא היה מקנח את ידיו ושוטף את פיו - הוא לא היה צריך להמתין כלל.

לעומת זאת, רש"י, הרי"ף והרמב"ם הסבירו כי אגרא הסתפק בקינוח ושטיפת הפה בלבד, מאחר שהוא לא עסק בחלב שאחר הבשר אלא בבשר שאחר החלב. בשר הינו דבר הקשה לעיכול ולכן צריך להמתין אחריו שהות סעודה, אולם חלב הינו דבר הקל לעיכול ולכן די לו בקינוח ושטיפה. וכך כותב הרמב"ם:

"מי שאכל בשר בתחלה, בין בשר בהמה בין בשר עוף, לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות, מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח" (הל' מאכלות אסורות פ"ט, הל' כח).

להלכה, נחלקו השולחן-ערוך והרמ"א, במחלוקת ראשונים זו:

"אכל בשר, אפילו של חיה ועוף, לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות. ואפילו אם שהה כשיעור, אם יש בשר בין השינים, צריך להסירו. והלועס לתינוק, צריך להמתין.

הגה: ואם מצא אחר כך בשר שבין השינים, ומסירו, צריך להדיח פיו קודם שיאכל גבינה (הר"ן פכ"ה). ויש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות, רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון, מותר על ידי קנוח והדחה (תוס' ומרדכי פכ"ה והגהות אשיר"י והג"ה מיימוני פ"ט דמ"א וראבי"ה). והמנהג הפשוט במדינות אלו, להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה. מיהו צריכים לברך גם כן ברכת המזון אחר הבשר (ע"פ הארוך והגהות ש"ד), דאז הוי כסעודה אחרת, דמותר לאכול לדברי המקילין. אבל בלא ברכת המזון, לא מהני המתנת שעה. ואין חילוק אם המתין השעה קודם ברכת המזון, או אחר כך (ד"ע ממהרא"י ולאפוקי או"ה). ואם מצא בשר בין שיניו, אחר השעה, צריך לנקרו ולהסירו (ד"ע ממשמעות הר"ן הנ"ל). ויש אומרים דאין לברך ברכת המזון על מנת לאכול גבינה (ארוך בשם מהר"ח), אבל אין נזהרין בזה. ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות" (יורה-דעה סי' פ"ט, סעיף א).

אם-כן, השולחן-ערוך פוסק כרמב"ם שבין בשר לחלב יש להמתין שש שעות, ואילו הרמ"א מציע שני מסלולים: מסלול ראשון - המתנה של שעה בצרוף ברכת המזון, ומסלול שני - אכילה מיידית לאחר קינוח ידיים, שטיפת הפה וברכת המזון.

טעמי המחלוקת

עד עתה סקרנו את השיטות השונות, אולם לא עסקנו בטעמי כל שיטה. מעיון בשיטות השונות עולים שלושה קריטריונים שונים בקשר להפרדה בין בשר לחלב:

א. המתנה בין האכילות (הנעה משעה לשש שעות).

ב. נקיון = שטיפה והדחה.

ג. הפרדה = חציצה בין הסעודות על-ידי ברכת המזון או לחילופין שהייה.

את הדרישה להמתנה בין הסעודות, ניתן להסביר בשני כיוונים:

1. בזמן זה פג טעם הבשר - שיטת רש"י.

2. חוששים לבשר שנשאר בין השיניים - שיטת הרמב"ם[2].

למעשה, אנו מוצאים בפוסקים כי חששו לשני הטעמים. המחבר למשל, מצריך לנקר את הבשר שבין השיניים, גם לאחר המתנת שש שעות. משמע מדבריו, שלמרות שעקרונית פג טעם הבשר בזמן זה, אנו עדיין חוששים שמא נשאר בשר בין השיניים. נראה כי לראשונים אלו ניתן לומר, כי ההמתנה בין בשר לחלב הינה סיבה ולא סימן.

כאמור לשיטת ר"ת ועוד ראשונים, מעיקר הדין אין צורך לחשוש לתערובת של בשר וחלב באכילה רצופה של שניהם. לכן הם מסתפקים בהדחה וקינוח הפה בלבד, כדי להסיר כל חשש שחתיכת בשר כלשהי תתערב בחלב. ואולם, גם התוספות הסוברים שמעיקר הדין לא צריך חציצה בין האכילות, מבינים שהפרדה כלשהי הינה מחויבת המציאות, וזאת לאור דברי מר עוקבא (בדף קה.) שהפריד את אכילת הבשר מהחלב לשתי סעודות שונות. הפתרון של התוספות לבעיה זו הינו לברך ברכת המזון, ולהלכה גם הרמ"א שמקל, מצריך הפרדה זו בכל מקרה[3].

שיעור שעה

בסמ"ג ובראשונים נוספים אנו מוצאים כי שיעור ההמתנה הוא שעה, והאחרונים נחלקו בשאלה מהו הרעיון המסתתר מאחורי שיעור זה:

א. ה'כרתי ופלטי' סבר כי שיעור זה הינו פשוט שיטה מקילה לשיעור שש שעות. כלומר, כדי להגיע לסילוק מלא של בשר מחלל הפה, די בשיעור שעה, שהוא בעצם מקביל לזמן שביעה (הזמן שבו מתחייבים בברכת המזון לאחר אכילת פת).

ב. מפשט דברי ה'דרכי משה' ו'הגהות שערי דורא', משמע ששיעור זה הוא תחליף לשטיפה והדחה, וניתן לחכות שעה או להדיח ולשטוף את הפה.

יש לציין כי שיעור זה הינו השיעור היחיד שיש לו מקור קדום, והוא בזוהר בפרשת משפטים.

שיעור המתנה: שש / חמש / ארבע/ שלוש שעות?

הרש"ל (וכן פוסק הרמ"א להלכה) כותב שכל מי שיש בו ריח של תורה, עליו להמתין שש שעות בין בשר לחלב. וזו לשונו:

"דין כל שיש בו ריח תורה, אם אכל בשר, לא שנא בהמה או חיה או עוף, לא יאכל אחריו גבינה, עד שישהה כשיעור שמזמן סעודת הבקר עד הערב, דהיינו שש שעות. ואפילו שהה כשיעור הזה, אם חושש לבשר בין שיניו צריך להסירו" (חולין פרק ח', סי' ט).

האחרונים ('פרי מגדים' ועוד) התלבטו על-פי אילו שעות קובעים את השעות הללו. לכאורה, ישנה סברה לומר שהשיעור יהיה בשעות זמניות, שכן שיעור שש שעות אמור לשקף את מרווח הזמן שבין שתי סעודות ואמור לשקף את התנהלות רגילה של בית. כפי שאנו יודעים, בעבר היה הזמן מחולק על-פי שעות האור הקצובות, כך שבקיץ היה הפרש שש שעות בין סעודה לסעודה, ואילו בחורף התקצר זמן זה לארבע שעות בלבד.

למעשה, האחרונים פוסקים שמדובר בשש שעות ממש, קצובות ולא זמניות. ה'פרי חדש' לעומת זאת סבר שמדובר בשעות זמניות, ולכן בימות החורף ניתן להקל ולהמתין ארבע שעות בלבד.

כידוע, יש הנוהגים להמתין רק עד כניסתה של השעה השישית, ולא עד סופה. מה המקור למנהגם? כנראה ששאלה זו תלויה בדברי הרמב"ם הכותב שצריך לשמור 'כמו שש שעות', או לחילופין בדברי המאירי הכותב ששיעור הזמן הוא 'חמש או שש שעות'.

לסיום פרק זה נציין כי מנהג יוצאי גרמניה להמתין שלוש שעות. למנהג זה אין מקור הלכתי, ונראה כי מדובר בהרחבה או בקיצור של שיעור אחר.

המתנה בין חלב לבשר

בתחילת השיעור הזכרנו את שיטת אגרא (חולין קד:), אשר הסתפק ברחיצת הפה בלבד בין בשר לחלב. ואולם, המעיין בדבריו שם יגלה שהם סתומים ביותר, ומכאן נובעת מחלוקת ראשונים בעניין ההמתנה:

"אגרא חמוה דרבי אבא: עוף וגבינה נאכלין באפיקורן" (חולין קד:).

ר"ת כאמור הבין כי אגרא עסק בזמן המתנה בין בשר לחלב, ולשיטתו די בשטיפת הפה. אולם רש"י, הרמב"ם וראשונים נוספים, הבינו כי אגרא עסק בזמן המתנה בין חלב לבשר.

למעשה, אנו נוהגים כי בין בשר בחלב די בהדחה או בשטיפת הפה, או לחילופין ניתן להמתין בין חצי שעה לשעה ואין צורך בהדחה ושטיפה. אולם ישנם מקרים שלא די בהדחה ושטיפה ויש צורך בהמתנה ארוכה של שש שעות. כך למשל, מסופר שהמהר"ם היה נוהג ללגלג על אנשים הממתינים בין חלב לבשר שש שעות, עד שפעם אחת לאחר אכילת גבינה הוא גילה שנותרו חתיכות גבינה בין שיניו.

למעשה פוסק הרמ"א שנוהגין להקל שדי בשטיפה והדחה, אולם ראוי להחמיר. הרש"ל חולק עליו וחושב שמדובר במנהג שטות, אולם הש"ך והט"ז פוסקים להחמיר.

חשוב להדגיש - מדובר דווקא באכילת גבינות קשות, אשר עברו עליהן שישה חודשים והם מתולעות. יש אמנם שרצו להחמיר בגבינה צהובה, למרות שהיא אינה עוברת תהליך כה ארוך של עישון (בד"כ חודש - חודשים), אולם הרב קוטלר סבר שאין צריך להחמיר כלל. למעשה כיום ישנן גבינות קשות שתנובה מייצרת כגון 'עין גדי', 'טל העמק' (הגבינה עם החורים) ויש לחשוש בהם להמתנה[4] .

לסיום

פתחנו את דברינו בדברי המדרש, ולכאורה שיטת המדרש היא כר"ת המקל ומצריך בין בשר לחלב הדחה ושטיפה בלבד.

על הדרך הדרש צריך לשאול מה היתה הנזיפה הגדולה במלאכים? הרי אנו יודעים שהרחקה בין בשר לחלב היא רק גדר דרבנן, ומהתורה ניתן לאכול בשר וחלב זה אחר זה! יתכן, כי זוהי בדיוק הנקודה: המלאכים ננזפו בגלל שהם לא עשו כרף הגבוהה שקבעו חכמים. ישראל אמנם חטאו בעגל והקב"ה העניש אותם על חטאם, אבל הוא ידע כי מדובר בנפילה, וטבעם של אלו הוא שונה. המלאכים לעומת זאת היו נקיים ללא רבב, אבל מאידך לא היה ביכולתם לקבל את הקבלה הנוספת. האנושיות של האדם יכולה להפיל אתו אבל מאידך גם להעלותו.

 

 
 

[1] מפאת קוצר היריעה, בשיעור זה לא נכנס ליחס שבין האיסורים, ולשאלה האם ישנו איסור אחד מרכזי ואיסורים נלווים, או שמא מדובר באיסורים שווים.

[2] נחלקו הפוסקים מה הדין לשיטת הרמב"ם במקרה ונמצא בשר בין השיניים לאחר שש שעות: ה'פרי-חדש' סובר שגם לאחר שש שעות יש להסירו, ושעור שש שעות שנתן הרמב"ם הוא רק על-מנת לתת קצבה עד מתי צריך לחשוש לבשר שבין השיניים. לעומת זאת, הטור והשו"ע סוברים שלאחר שש שעות הבשר שבין השניים הוא כמאן דליתא ואין הוא בגדר בשר, ומותר לאוכלו ביחד עם חלב.

[3] בהקשר זה ראוי להזכיר את מחלוקת האחרונים, ממתי מתחלים לספור את זמן ההמתנה בין בשר לחלב. ה'דגול מרבבה' (וזהו המנהג המקובל) מונה מסוף אכילת הבשר, אולם 'ערוך השלחן' מחדש כי יש למנות מסוף ברכת המזון. לענ"ד למרות שההגיון מורה כדעת ה'דגול מרבבה', מאריך 'ערוך השלחן' את זמן ההמתנה עד לברכת המזון, כדי ליצור הפרדה פורמלית כדברי הרמ"א.

[4] לגבי חלב נוזלי - דעת הרש"ש וכן פשט הרמב"ם, שאין צורך אפילו בהדחה ושטיפה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)