פסחים | דף לג | שבירה מטהרת
אחד המוקדים המרכזיים בדיוני הראשונים בסוגייתנו (לג:) הוא שיעור קבלת טומאה של אוכלין. דעת רש"י (ד"ה בכביצה) היא שאוכל מטמא אחרים בכביצה אך הוא עצמו נטמא בכלשהו. ולעומת זאת דעת התוספות (ד"ה לאימת) היא שאוכל אינו מקבל כלל טומאה בפחות מכביצה. ביסודותיה של מחלוקת זו עסקנו בדף היומיומי
על שבת צ"א וכאן נדון בראיה אחת שאותה מביאים התוספות כחיזוק לשיטתם:
הרב רבי אליהו מביא ראיה מתורת כהנים, דדרשינן גבי כלי חרס דכתיב 'ואותו תשבורו' - אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן, ואי מקבלין טומאה בכל שהוא פשיטא דלא מהני להו שבירה!
בתורה נאמר שטהרתו של כלי חרס נעשית על ידי שבירתו. בתורת כהנים דרשו שדווקא כלי חרס נטהר בשבירה ולא אוכלים. התוספות מדייקים מדברי ה'תורת כוהנים' שיש אפשרות עקרונית לשבור אוכלים, ומכאן שלא ייתכן שטומאתם בכלשהו.
נקדים ונאמר שאין בראיה זו של התוספות ראיה לשיטתם דווקא, משום שאין כל רמז בתורת כהנים לכך שיש צורך בשיעור כביצה לטומאת אוכלים, אלא רק לכך שיש צורך בשיעור מסוים (אותו הייתה ה"א לטהר על ידי שבירה). ממילא ייתכן להבין אותה גם כדעת הרמב"ן ברש"י (בסוגיה בשבת צא.), ששיעור קבלת טומאה באוכלים הוא כזית.
על כל פנים, מפשט דברי רש"י בסוגייתנו עולה שהוא סבור שאין צורך אפילו בכזית על מנת לאפשר קבלת טומאה, ודי בכלשהו ממש. אם כן, כיצד יסביר את ההו"א בתורת כהנים לטהר אוכלים בשבירה?
ר' אלחנן ווסרמן, בקובץ שיעורים על אתר (אות קנה) הסביר שרש"י ותוספות נחלקו בהגדרת דין שבירה:
והיינו, דשבירה לא שייכא אלא היכא שהשבר אינו ראוי לקבל טומאה, וכן כתבו תוס' פ' בהמה המקשה, אבל דעת רש"י, דשבירה מטהרת אפילו היכא דהשבר מקבל טומאה, והיינו דטהרת שבירה גזירת הכתוב כמו טבילה, וכן כתב הרמב"ן בחידושיו.
ר' אלחנן מסביר שדווקא התוספות סבורים ששבירה צריכה להביא את החפץ למצב שבו אין הוא ראוי לקבל טומאה, וממילא אם אוכל היה מקבל טומאה בכלשהו לא הייתה דרך להביא אותו למצב כזה. אמנם דעת רש"י והרמב"ן היא ששבירה מטהרת גם כשהשברים יכולים לקבל טומאה. ר' אלחנן מסביר שלדעת רש"י מעשה השבירה מטהר בדומה למעשה טבילה, ואילו לתוס' התוצאה של השבירה היא שמטהרת.
מקור חשוב שיכול לחזק את דברי הקובץ שיעורים ולחדד אותם נמצא במכתבו של רבנו משולם לרבנו תם, המובא בספר הישר (חלק התשובות סי' מט):
ששתי מדות בנשברין, אם נשברו לגמרי פירורין דקין שאין ראוין לשום כלי בעולם חשובין כעפרא ואין צריכין הערב שמש, אבל אם ראוין לכלי אחר כגון בגד שנקרע רובו ושייר בכדי מעפורת או כלי חרס שניקב במוציא משקה שטהור מלטמא גסטרא ממה שהיה, הואיל וכלי הוא עדיין לענין אחר כדאמרינן חמש מדות בכלי חרס אף על פי כשניקב טהור למפרע, מכל מקום צריך הערב שמש לתרומה.
רבנו משולם מחלק בין שני דינים של שבירה: שבירה מוחלטת שמפוררת את הכלי לחתיכות שאינן ראויות לקבל טומאה, והיא מטהרת באופן מיידי, ושבירה חלקית שמטהרת רק כמעשה שבירה והיא טעונה הערב שמש אחריה. אמנם רבנו תם בתשובתו לרבנו משולם (שם סי' נ) חולק בתוקף וסבור שאין מקום לחילוק זה ואי אפשר לדבר על הערב שמש ביחס לשבירה, ובכך הוא הולך בשיטת התוספות בסוגייתנו.
לסיום נעיר, שמדברי הרמב"ן בחולין (קכג. ד"ה טלית) עולה שבמצב של שבירה שאיננה גמורה, היינו כאשר החתיכות עדיין ראויות לקבל טומאה, יש צורך לצרף למעשה השבירה כוונה לשם טהרה (בדומה לטבילה), ונראה שהוא צועד בדרכו של רבנו משולם, אשר ראה את מעשה השבירה כמקביל למעשה הטבילה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)