שבת דף ד – חֲטֹא כדי שיזכה חברך

  • הרב אביהוד שורץ
הגמרא בדפים ג-ד עוסקת באדם שהדביק פת בתנור בשבת. אם אפיית הפת תושלם, יעבור המדביק על איסור בישול ואפייה בשבת. אם הוא ירדה את הפת מן התנור קודם שתגיע לגמר אפייתה – תימנע פעולת האיסור, אך הוא יעבור על איסור אחר, משום שרדיית הפת מן התנור אסורה מדרבנן (ואף שהגדירוה "חכמה ואינה מלאכה", ברור שמצד עצמה היא אסורה – ראה תוספות ג ע"ב ד"ה התירו לו). בעקבות זאת מתעוררת השאלה האם המדביק עצמו, או מאן דהו אחר, רשאי לרדות את הפת מן התנור, ולעבור על איסור דרבנן, כדי למנוע איסור תורה חמור יותר.
מפשטות סוגייתנו עולה שאין להתיר לאדם לעבור על איסור דרבנן כדי להציל את חבירו מאיסור תורה. הראשונים על אתר מצטטים סוגיות שונות שמהן עולה מסקנה אחרת. כך, למשל, אומרת המשנה בגיטין (מא ע"א) שמותר לאדם לשחרר מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כדי שיוכל לעסוק בפריה ורביה. אמנם המשחרר עובר על איסור "לעולם בהם תעבודו", אך הדבר הותר לו כדי להציל את העבד מביטול פריה ורביה. דוגמה נוספת מופיעה בגמרא במסכת ברכות (מז ע"ב), המספרת על רבי אליעזר ששיחרר את עבדו, ועבר על האיסור הנ"ל, כדי להשלים מניין בבית הכנסת.
כדי ליישב בין הסוגיות, הציעו הראשונים הבחנות שונות. כך, למשל, הציעו התוספות להבחין בין מצוות שונות: מצות פרו ורבו או המצוה להתפלל במניין הן מצוות חשובות במיוחד, ולמענן כדאי שיחטא אדם בחטא קל. דרך אחרת להבחנה תפתח פתח להבנת יסוד הדין, וכדלהלן.
השאלה המתבקשת ביחס להלכה שלפנינו היא מה יסוד אחריותו של אדם אחד כלפי זולתו. לכאורה, אם אדם עבר עבירה – עליו לשאת באחריות על כך, וקשה לחייב אדם אחר לסייע לו במחיר של עבירה כלשהי! רבי אליעזר בן יואל הלוי, הראבי"ה, היה מודע לכך, ועל כן הציע (חלק א סימן רא; דברים דומים, אם כי במינוח פחות חד, מצויים בחידושי הרמב"ן ותלמידיו):
"דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. והני מילי כשלא בא החטא בהגרמתו, אבל אם בא החטא בהגרמתו – אמרינן בפרק בכל מערבין ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. ויש עוד דוגמתו...".
הראבי"ה טוען, למעשה, כי יש צורך ב'גורם מעורר אחריות'. אם הוא אכן קיים, ניתן לחייב את זה שגרם לעבירה להתיר את הסבך, ולעבור על איסור קל כדי להציל את חבירו.
דרך אחרת המשתמעת אף היא מדברי כמה מן הראשונים (ראה, למשל, ברמב"ן) מציעה בסיס אחר לאחריותו של אדם כלפי חבירו – מידת המצוקה. באופן פשוט, הערבות ההדדית אינה דורשת מאדם לעבור על איסור למען חבירו, אך אם הלז נתון במצוקה רבתי, והוא חסר ישע לחלוטין – חבירו אינו יכול לעמוד מנגד, ונחלץ לעזרתו. במקרה הנידון בסוגייתנו יכול מדביק הפת בעצמו לרדות אותה, ולהחלץ מן המיצר בכוחות עצמו. אך במקרים הנידונים בסוגיות האחרות, אלמלא עזרת הזולת – אי אפשר לפתור את המשבר. כאמור, בכך יעביר אדם על מידותיו, ויפעל להצלת הזולת אפילו במחיר של איסור.
למדנו, אם כן, שבמקום שבו שני איסורים עומדים על כף המאזניים, יש לשקול משתנים שונים בניסיון לקבוע האם ובאילו תנאים יחלץ אדם לעזרת חבירו ויצילנו מן האיסור.
מי יתן ונדע תמיד לפעול מתוך אהבת הזולת, להרבות במצוות ולמעט בעוונות.