שבת דף טו – מלא הין

  • הרב ירון בן צבי
הגמרא בסוגייתנו מונה את הסוגיות שבהן נחלקו הלל ושמאי. אחת המחלוקות נוגעת לשאלה מהי כמות המים השאובים שפוסלים את המקווה (ומקורה במשנה שבמסכת עדויות א, ג). כידוע, מקווה כשר הוא כזה שנקוו בו מי גשמים, ואין לטבול במקווה שהמים שבו נשאבו בכלי. אם יש במקווה כמות מספקת של מי גשמים – אף אם לאחר מכן נשפכו לתוכו מים שאובים רבים, אין המקווה נפסל, והמים שנוספו נעשים מי מקווה כשרים. יחד עם זאת, אם נשפכה לתוך המקווה כמות מסוימת של מים שאובים לפני שהושלם לשיעור ארבעים סאה – המקווה נפסל. לדעת הלל מדובר במים שאובים בנפח הין, ולדעת שמאי מדובר בתשעה קבין:
"הלל אומר: מלא הין מים שאובים פוסלים את המקוה. שחייב אדם לומר בלשון רבו.
שמאי אומר: תשעה קבין.
וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, עד שבאו שני גרדיים משער האשפה שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשה לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה, וקיימו חכמים את דבריהם".
הראב"ד (על המשנה בעדויות שם) כותב שטעמו של הלל הוא שהמידה 'הין' היא מידת הנוזל הגדולה ביותר שמוזכרת בתורה. אמנם ישנן מידות נוספות המוזכרות בתורה, אך מכיון שפסול מים שאובים הוא מדרבנן – יש להקל ולפסול את המקווה רק במידה זו ולא במידה קטנה יותר. את טעמו של שמאי מסביר הראב"ד בכך שתשעה קבין ראויים לטבילה של בעל קרי, וכמות מים שיכולה לטהר בפני עצמה ודאי אינה יכולה להיות זניחה למקווה.
בסוגייתנו מבואר שהלל השתמש בלשון "הין", במקום לומר 'שנים עשר לוג', כפי שהיה מקובל בימיו, משום שכך קיבל מרבותיו, ואדם חייב "לומר בלשון רבו". יחד עם זאת, המהר"ץ חיות בהגהותיו על סוגייתנו כתב שישנה שאלה נוספת – מדוע הלל אמר "מלֹא הין", ולא ציין בפשטות 'הין'. אנו רגילים לשימוש בלשון "מלֹא" במידות יבשות, שאותן ניתן להגדיש. המהר"ץ חיות משיב שהסיבה לכך ששמעיה ואבטליון השתמשו בביטוי "מלֹא" היא שהם ביטאו את האות ה' כפי שמבטאים את האות א'. כאשר שתי אותיות אלו נאמרות באופן זהה ניתן לטעות ולחשוב שכוונת הדובר לומר שאין מים שאובין פוסלים את המקווה, ולכן מדגישה מדגישה כי הלל לא שינה מלשון רבותיו, והשתמש גם הוא בלשון "מלא הין".