שבת דף טז – טומאת כלי זכוכית

  • הרב ירון בן צבי
הגמרא בסוגייתנו דנה בגזרה השניה שגזרו רבי יוסי בן יועזר ורבי יוסי בן יוחנן, ולפיה כלי זכוכית מקבלים טומאה. בעקבות ההשוואה בין כלי זכוכית לכלי חרס אומרת הגמרא שעל פי זה היה ראוי שכלי זכוכית יקבלו טומאת מגע רק מאווירם, ולא מגבם (על ידי מגע בחלק החיצוני של הכלי), בדומה לדין כלי חרס. מדוע הדין אינו כך? הגמרא מסבירה שמכיון שלכלי זכוכית יש תקנה לאחר שנשברו (על ידי התכתם ויצירת כלי חדש), דימו חכמים את כלי הזכוכית לכלי מתכת ופסקו שיקבלו טומאה מגבם.
אם כן, נראה שהגמרא חזרה בה מהדימוי של כלי זכוכית לכלי חרס. אולם מדברי בעלי התוספות (ד"ה אלא) עולה שאין זה נכון, משום שכלי הזכוכית נעשים מחול, בדומה לכלי חרס. לדברי התוספות, אם כן, ההשוואה הבסיסית בין כלי חרס לכלי זכוכית נותרת בעינה, ורבנן הוסיפו לכלי הזכוכית טומאה מגבם בעקבות הדמיון שלהם לכלי מתכת.
אם כנים דברינו, יש מקום להעלות אפשרות חדשה – במקרה שבו כלי זכוכית נטמא מגבו, אפשר לטהרו על ידי טבילה במקווה, כדין כלי מתכת שנטמא. רק כאשר הכלי נטמא מאווירו יש לו דין טומאה כשל כלי חרס, ואז טבילה אינה מועילה לטהרו.
את האופן השונה של קבלת הטומאה בכלי חרס ובכלים אחרים ניתן להסביר בכך שלחומר הגלם של כלי החרס אין ערך מצד עצמו, וכל חשיבותו נובעת מכך שהוא נעשה כלי. לכן קבלת הטומאה היא מתוכו, משום שזהו מקום השימוש בו, וחשיבותו נובעת רק מיכולת השימוש בו. לעומת זאת, למתכות יש ערך בפני עצמן. הבדל נוסף בין כלי חרס לכלי מתכות הוא שבניגוד לכלי חרס, שלאחר שבירתו אי אפשר לתקנו, כלי מתכת ניתן לתיקון, ואפשר לעשות מהחומר כלי חדש. על פי הבנה זו אפשר להבין את מעמדו של כלי זכוכית: מחד – הם ככלי חרס, משום שהם עשויים מחול, שאין לו ערך מצד עצמו, ומאידך – ניתן לתקנם או למחזרם, ככלי מתכת.