שבת דף יט – היערכות למניעת חילול שבת

  • הרב אביהוד שורץ
הסוגיות שבהן אנו עוסקים דנות בפעולות המותרות או האסורות בערב שבת. במסגרת זו נאמר בברייתא (יט ע"א):
"תנו רבנן: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת.
במה דברים אמורים – לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה – שפיר דמי".
הראשונים הציעו טעמים רבים לאיסור ההפלגה בספינה קודם השבת. הרי"ף כתב שההפלגה עלולה לפגוע בעונג השבת, כנראה כתוצאה מ"מחלת ים". אם יוצאים להפלגה ארבעה ימים לפני השבת, התחושה הרעה תתפוגג, ושוב לא ייפגע עונג השבת. הרשב"ם (המצוטט ברא"ש) הציע לבסס את האיסור על שיטת בית שמאי בשביתת כלים. התוספות פירשו שמדובר על גזירת חכמים הקלאסית האוסרת לשוט בספינה בשבת.
רבינו זרחיה הלוי, בעל המאור, הציע פירוש מחודש לסוגיה זו, אשר מניח יסוד לדיונים הלכתיים מעשיים באשר להיערכות למניעת חילול שבת:
"והא דתנו רבנן אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת... ולי נראה טעם אחר... דכולהו מקום סכנה הוא, וכל שלשה ימים קודם לשבת קמי שבתא מקרי, ונראה כמתנה לדחות את השבת, מפני שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש. והוא הדין להפריש במדברות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת".
בעל המאור מסביר שאדם היוצא להפלגה מכניס עצמו לספק סכנה. אם אמנם תתהווה סכנה בשבת – יותר לו לעשות כל הדרוש כדי להינצל הימנה, שכן פיקוח נפש דוחה שבת. עם זאת, אדם נדרש לעשות מאמץ ולהימנע מאותו חילול שבת, אף שכאמור – מדובר על חילול שבת בהיתר, מפני פיקוח נפש. בעל המאור מוסיף ומחדש שהוראה זו נוגעת רק לימים הסמוכים לשבת. היוצא למסע בתחילת השבוע איננו עומד בזיקה כלשהי כלפי השבת, ועל כן לא ניתן לומר שהוא "מתנה לחלל את השבת".
רבי יצחק בר ששת, הריב"ש, כתב (שו"ת הריב"ש סימן קא) שאף שנחלקו ראשונים בביאור הברייתא שבסוגייתנו, עצם ההלכה שחידש בעל המאור מוסכמת לכולי עלמא. ואכן, השולחן ערוך (אורח חיים רמח, ד) פסק להלכה שאסור לצאת לדרך ולהיכנס למצב של ספק סכנה, שבעקבותיו יתעורר צורך לחלל שבת. אמנם, בהגדרת איסור זה כתב בספר "קהלֹת יעקב" (לרבי יעקב ישראל קנייבסקי, ה'סטייפלער'; שבת סימן טו):
"ונראה דדעת בעל המאור ז"ל הוא דדבר זה דגורם שיצטרך לחלל את השבת מחמת פיקוח נפש אינו אסור אלא מדרבנן, דאי הוי איסור דאורייתא היה אסור אפילו קודם ג' ימים, וגם בברייתא מבואר דלדבר מצווה מותר אפילו בערב שבת, ואילו היה בזה איסור דאורייתא לא הוי שרינן במקום מצווה. והטעם דאינו אלא מדרבנן הוא כיון דבשעה שיחלל השבת יהא אנוס מדין פיקוח נפש, אין זה מחלל שבת".
הסטייפלער קובע שמדובר על איסור דרבנן בלבד, והראיה – שיש להקל בו במקום מצוה, ואף מוסיף את טעם הדבר: בשעה שבה מתבצעת פעולת ה"איסור", היא מתבצעת בהיתר של פיקוח נפש, ועל כן לא ניתן להפריז בחומרתו של האיסור להיכנס לסיטואציה כזאת.
באופן פשוט נראה שבעל המאור מחדש חומרא: אסור לאדם להכניס עצמו למצב שידרוש חילול שבת מפני פיקוח נפש. אך כפי שכבר הוזכר, בדבריו גלומה גם קולא גדולה: מותר להיכנס למצב כזה בימים שאינם סמוכים לשבת. רבים מן הראשונים דחו קולא זו: הרדב"ז בתשובותיו (ד, עז), מהר"י בן לב בתשובותיו (ב, נג) ועוד. מסקנת האחרונים (ראה, למשל, שולחן ערוך הרב, אורח חיים רמח, יג) היא שיש להבחין בין מצב שבו באופן ודאי יידרש חילול שבת לצורך פיקוח נפש, ומכך יש להימנע אפילו בתחילת השבוע; ובין מצב שבו יש ספק אם יתהווה פיקוח נפש, ובזה ניתן לקבל את דעת בעל המאור ולהקל.
כאמור, הדיון בשיטת בעל המאור מהווה מפתח לפיתרון שאלות מעשיות רבות ביחס לפיקוח נפש בשבת:
1. האם מותר למול מילה שלא בזמנה, שאינה דוחה שבת, ביום שישי? ראה "בדק הבית" על הבית יוסף, יורה דעה סימן רסח; ובש"ך שם ס"ק יח.
2. האם מותר לבצע ניתוח שאיננו דחוף בימים הסמוכים לשבת? ראה שו"ת ציץ אליעזר, חלק י"ב סימן מ"ג, בעניין סדרי חדר הניתוח בבית החולים שערי צדק.
3. האם מותר לרופא שיודע שעליו להתייצב בבית החולים בשבת ללון בליל שבת בביתו, על דעת כך שייסע לבית החולים בשבת בבוקר? ראה שו"ת אגרות משה אורח חיים א, קלא; שמירת שבת כהלכתה פרק מ' הערה ס"ד.
אלה רק שלוש דוגמאות מתוך שאלות רבות ומגוונות בסוגיה נרחבת זו, ואין כאן המקום להאריך יותר.