שבת דף מט – אבות מלאכות ארבעים חסר אחת

  • הרב אברהם סתיו
הגמרא (מט ע"ב) דנה בשאלה יסודית בנוגע למלאכות האסורות בשבת:
"הדור יתבי וקמיבעיא להו: הא דתנן 'אבות מלאכות ארבעים חסר אחת' – כנגד מי?
אמר להו רבי חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן.
אמר להו רבי יונתן ברבי אלעזר: כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא, כנגד 'מלאכה' 'מלאכתו' ו'מלאכת' שבתורה – ארבעים חסר אחת.
בעי רב יוסף: 'ויבא הביתה לעשות מלאכתו' ממנינא הוא, או לא?... כי קא מספקא לי – משום דכתיב 'והמלאכה היתה דים' ממנינא הוא, והא – כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס, או דילמא 'ויבא הביתה לעשות מלאכתו' ממנינא הוא, והאי 'והמלאכה היתה דים' – הכי קאמר: דשלים ליה עבידתא? תיקו".
דעת רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא היא שהאיסור לעשות "מלאכה" ביום השבת מתייחס לכל המלאכות האמורות בתורה. נראה שההיגיון העומד מאחורי קביעה זו פשוט: בכל התורה מתוארות מלאכות רבות שאותן עושה האדם, מלאכות המבטאות את עולמו הנמוך והחומרי, כפי שנאמר ביוסף: "ויבא הביתה לעשות מלאכתו". השבת היא זמן שבו האדם אמור להתרומם מעבר לעולמו החומרי, ולשם כך עליו לשבות ממלאכתו.
מאידך, רבי חנינא בר חמא סבור שאיסור המלאכה מתייחס דווקא למלאכות שנעשו במשכן. נראה שלדעתו לשבת יש תפקיד אחר. המלאכות שנעשות לצורך המשכן אינן מלאכות חומריות ונמוכות – הן מהוות את האופן שבו בני אדם מאפשרים את השראת השכינה בעולם. לדעת רבי חנינא דווקא המלאכות הללו צריכות להיפסק בשבת, משום שהשבת בעיקרה איננה שביתה אנושית אלא שביתה אלוקית עליונה – "וביום השביעי שבת וינפש".
הראשונים על אתר (תוספות ד"ה כנגד; רמב"ן ד"ה הא) עומדים על כך שככל הנראה אין מחלוקת קוטבית בין שתי הדעות שבגמרא, ויש צורך לשלב ביניהן בדרכים שונות. במוקד דבריהם עומדת ההבנה, המפורשת בגמרא (לקמן צו ע"ב), שהחלוקה בין אבות ותולדות חייבת להיעשות על בסיס ההשוואה למשכן: "הך דהואי במשכן חשיבא – קרי לה אב", ומאידך, הפירוט הרב של גווני המלאכות האסורות נעשה על בסיס מספר הפעמים שבהן כתוב "מלאכה" בתורה.
נראה שניתן להבין טוב יותר את דברי הראשונים לאור דברינו לעיל: השביתה המהותית, המטאפיזית, שמתרחשת בשבת באה לידי ביטוי דווקא במשכן, ומשם נובעים "אבות המלאכות". אך שביתה זו אינה נעצרת במשכן, והיא מוסיפה ומתפרטת על ידי התולדות לכל גווני המלאכות שנעשות בעולם, ופירוט זה נלמד ממניין כל המלאכות שנזכרות בתורה.