שבת דף נד – תוכחה

  • הרב אברהם סתיו
המשנה (נד ע"ב) הזכירה בדבריה את פרתו של רבי אלעזר בן עזריה, שהיתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. בגמרא (שם) מבואר שהייתה זו פרתו של שכנתו של ראב"ע, ומשום שלא מיחה בה – נקראת על שמו. מתוך דברים אלו עוברת הגמרא (נה ע"א) לדון בחובת התוכחה בכלל, ובחובה להוכיח חוטאים כאשר ידוע שלא ישמעו לדברי התוכחה בפרט:
"אמר ליה רבי זירא לרבי סימון: לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא.
אמר ליה: לא מקבלי מינאי.
אמר ליה: אף על גב דלא מקבלי – לוכחינהו מר, דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב (יחזקאל ט) 'ויאמר ה' אליו עבֹר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וגו''.
אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה.
אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו?
אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים.
אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו!
אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם.
אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי?".
מדברי הגמרא עולה בבירור שקיימת חובת תוכחה גם כאשר החוטא לא יקבל את התוכחה. מהי ההצדקה לחובה זו?
ההבנה הפשוטה העולה מתוך הסיפור היא שהאדם המוכיח אינו יכול לדעת שתוכחתו לא תועיל – "אם לפניך גלוי, להם מי גלוי?". נראה שהבנה זו מניחה שיסוד מצוות התוכחה הוא בתועלת שיש בה כלפי השומע, אלא שאין אנו יכולים לדעת בוודאות מתי יש תועלת בתוכחה ומתי לא.
אמנם, החומרה הרבה שבה מתייחס הסיפור אל אלו שאינם מוכיחים, והשוואתם לחוטאים עצמם – "מה נשתנו אלו מאלו", יכולות ללמד על הבנה אחרת. ייתכן שחובת התוכחה נוגעת ליחס הפנימי של האדם כלפי החטא, ולא דווקא לתועלת שתצא בפועל ממעשה התוכחה שלו. ממילא, גם כאשר התוכחה לא תועיל לחוטא היא נדרשת כדי לבטא את התנגדותו הפנימית של האדם המוכיח. ניתן לדמות עיקרון זה לדברי הגמרא להלן (נו ע"ב) ביחס לשלמה, שמפני שהיה לו למחות ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא.
השלכה אפשרית של חקירה זו היא במקרה שבו ידוע בוודאות שהתוכחה כלל לא תועיל לחוטא. התוספות בסוגייתנו (נה ע"א ד"ה ואע"ג) כתבו:
"ואף על גב דלא מקבלי לוכחינהו מר – היינו היכא דספק אי מקבלי, כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי, אבל היכא דודאי לא מקבלי – הנח להם, מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין".
כלומר, כאשר ברור שלא תהיה תועלת בהוכחה, אין להוכיח. התוספות מבססים את דבריהם על התבוננות בתועלת שתצמח לחוטאים מן התוכחה: "מוטב שיהו שוגגין".
מאידך, דעת רבים מן הראשונים (עיין רמ"א או"ח תרח, ב) היא שביחס למצוות המפורשות בתורה קיימת חובת תוכחה גם כאשר ברור לחלוטין שהתוכחה לא תועיל. נראה שגישה זו נובעת מתפיסת התוכחה כדרישה שאיננה תלויה בתועלת המעשית שלה ביחס לחוטא.
[ברמ"א שם ניתן להבין שיש שני דינים במצוות התוכחה: א. תוכחה חד-פעמית שמתחייבת גם כשאינה מועילה. ב. תוכחה חוזרת ונשנית שמחויבת רק כשיש בה תועלת.]