שבת דף נז – חציצה בטבילה

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בסוגייתנו דנה באיסור לצאת עם תכשיטים מסוימים לרשות הרבים בשבת, ומעלה סברות שונות לאיסורם של תכשיטים אלו. בין השאר מעלה הגמרא את החשש שמא האשה שתצא עם התכשיטים לרשות הרבים תרצה לטבול, וכדי להימנע מחציצה היא תסיר את התכשיטים, ותטלטל אותם בידה ארבע אמות ברשות הרבים.
בעקבות זאת דנה הגמרא במעמדם של "תיכי חלילתא" (שרשראות חוטים המשמשות לנוי) בעניין זה, ומעלה סברא שלפיה כאשר שרשראות אלו מלוכלכות בטיט, והאשה מקפידה שלא להכניסן למים כדי שלא תתלכלך בעצמה, אסור לצאת בהן לרשות הרבים בשבת.
רש"י מסביר שהשרשראות אינן חוצצות, משום שהמים נכנסים דרכן, אך יש חשש שהאשה תסיר אותן מראשה כדי להינצל מן הלכלוך, ותוליך אותן ארבע אמות ברשות הרבים. על פי הסבר זה ההקפדה המוזכרת בסוגיא אינה נוגעת כלל לדיני חציצה בטבילה, אלא רק לדיני שבת ולחשש להולכת ארבע אמות ברשות הרבים.
אולם רש"י מביא גם את דעת רבותיו, המסבירים שההקפדה המוזכרת בגמרא נוגעת לדיני חציצה, על פי הכלל המפורסם הקובע שחציצה המכסה את רוב גופו של האדם והאדם מקפיד עליה פוסלת את הטבילה מדאורייתא (חציצה המכסה את רוב גופו של האדם אך האדם אינו מקפיד עליה, או שהיא מכסה רק חלק קטן מגוף האדם אולם האדם מקפיד עליה – פוסלת את הטבילה מדרבנן).
רש"י תמה על דעת רבותיו, שהרי מן הסוגיא נראה שהשרשראות המוזכרות אינן מונעות את הגעת המים לגופו של האדם, ואם כן – מדוע הן נחשבות חציצה?
האחרונים האריכו לדון בשיטת רבותיו של רש"י, ואנו נציג כאן הסבר אפשרי אחד. לכאורה נראה שדין חציצה בטבילה נובע מכך שיש צורך שהאדם יבוא במגע עם מי המקוה המטהרים אותו, והחציצה מונעת מגע כזה. על פי הסבר זה רק חציצה שהמים אינם עוברים דרכה פוסלת את הטבילה.
אולם יתכן שהחציצה שבה עוסקים רבותיו של רש"י מבוססת על דין שונה – יש צורך לא רק שגוף האדם ייגע במי במקוה, אלא גם שהאדם יהיה שרוי בתוך חלל המקוה. כאשר האדם לבוש בבגדיו הוא אינו נמצא בתוך חלל המקוה אלא בתוך בגדיו. הדבר דומה לדין המובא במסכת חגיגה (כב ע"א), שלפיו לא ניתן להטביל כלי בתוך כלי, אלא אם כן פיו של הכלי החיצוני גדול כ"שפופרת הנוד". שיעור שפופרת הנוד הוא שיעור מקובל לחיבור מקוואות, וחיבור בהיקף כזה יכול להפוך מקוה מים קטן, שאינו מגיע לשיעור ארבעים סאה, לחלק ממקוה גדול יותר, וכך לאפשר טבילה גם במקוה הקטן.
על פי הסבר זה אפשר לתרץ קושיא שהקשו האחרונים על דברי רבותיו של רש"י. הגמרא במסכת ביצה (יח ע"א) קובעת כי למרות שחז"ל אסרו הטבלת כלים ביום טוב, נידה שבגדיה טמאים יכולה להערים ולטבול ביום טוב כשהיא לבושה, וכך גם הבגדים ייטהרו. אולם על פי דעת רבותיו של רש"י – לכאורה הטבילה לא היתה אמורה להועיל לאשה, שהרי ודאי שבדרך כלל נשים מקפידות שלא להרטיב את בגדיהן בטבילתן, ואם כן – הבגדים שעליה מהווים חציצה, בדומה לשרשראות שבסוגייתנו!
בשו"ת מהרש"ם (ג, קעג) מובא תירוץ לקושיא זו, המתאים להסבר שהצענו. המהרש"ם מתרץ את הקושיא על פי דברי הגמרא במסכת חגיגה, הקובעת שאי אפשר להטביל כלי המונח בתוך כלי, אולם אם הכלי החיצוני טמא גם הוא – גם הכלי הפנימי נטהר. הגמרא מנמקת זאת בכך ש"מיגו דסלקא טבילה לכוליה גופיה דמנא – סלקא להו נמי לכלים דאית ביה". כאשר הכלי החיצון זקוק גם הוא לטבילה – המים הנכנסים לתוכו נחשבים חלק ממי המקוה, שהרי הם נחוצים לצורך טהרתו של הכלי החיצוני, והכלי אינו נחשב כחלל נפרד שבתוכו יש מים שאינם מחוברים למקוה.
המהרש"ם מסביר שאפשר לומר כך גם בנוגע לטבילה בבגדים – כאשר הבגד טהור – לא ניתן לטבול בו, אך כאשר הבגד טמא – אפשר להטבילו ולטבול בו יחדיו, משום שכאשר הבגדים טמאים – מעמדם משתנה, והם כבר אינם נחשבים כחלל נפרד שבו נמצא האדם, והאדם נחשב כנמצא בתוך המקוה עצמו.