שבת דף סב – תענוג ושמחה

  • הרב אברהם סתיו
אגב דיון בעניין יציאה מרשות לרשות עם צלוחית של פלייטון דנה הגמרא (סב ע"ב) בשימושו של הפלייטון, והאם ראוי היה שלא להשתמש בו לאחר החורבן:
"'וראשית שמנים ימשחו' – אמר רב יהודה אמר שמואל: זה פלייטון.
מתיב רב יוסף: אף על פלייטון גזר רבי יהודה בן בבא, ולא הודו לו. ואי אמרת משום תענוג, אמאי לא הודו לו?
אמר ליה אביי: ולטעמיך, הא דכתיב 'השתים במזרקי יין' – רבי אמי ורבי אסי; חד אמר: קנישקנין, וחד אמר: שמזרקין כוסותיהן זה לזה, הכי נמי דאסיר? והא רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא ושתה בקנישקנין, ולא אמר ליה ולא מידי!
אלא כל מידי דאית ביה תענוג ואית ביה שמחה – גזרו רבנן, אבל מידי דאית ביה תענוג ולית ביה שמחה – לא גזרו רבנן".
הגמרא מחלקת בין דברים שיש בהם 'שמחה', שנאסרו לאחר החורבן, ובין דברים שיש בהם 'תענוג' בלבד, שלא נאסרו, כגון שמן הפלייטון.
מהו ההבדל בין תענוג ובין שמחה, ומדוע גזרו חכמים דווקא על השמחה?
שאלת היחס שבין התענוג והשמחה נידונה בנוגע לתחום נוסף – מצוות עונג שבת. בדברי הנביא נאמר "וקראת לשבת עונג", ומכאן למדו חכמים שיש מצווה להתענג בשבת, ומאידך נאמר בתורה "ושמחת בחגך", ומכאן שיש מצווה לשמוח ביום טוב. לאור זאת נחלקו הראשונים האם יש מצווה לשמוח בשבת (עיין שו"ת יביע אומר ח"ד או"ח כו).
כדי לחדד ולהעמיק את ההבחנה שבין עונג ושמחה אפשר להיעזר בדברי הזוהר (פרשת יתרו), שמחלק בין אופי השמחה בימים טובים ובין אופי השמחה בשבת:
"ותא חזי בכלהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש לחדי ולמחדי למסכני, ואי הוא חדי בלחודוי ולא יהיב למסכני – עונשיה סגי, דהא בלחודוי חדי ולא יהיב חדו לאחרא...
ואי איהו בשבתא חדי – אף על גב דלא יהיב לאחרא לא יהבין עליה עונשא".
הזוהר מחלק בין שמחת יום טוב, שהיא שמחה שאמורה לצאת החוצה ולכלול בתוכה את העני והגר, היתום והאלמנה, לבין שמחת השבת, שהיא שמחה פנימית שמתקיימת אצל האדם הפרטי גם בלי לשתף אחרים בשמחתו.
לאור חילוק זה מובן החילוק של הגמרא בסוגייתנו בין שמחה לתענוג: לאחר שחרב בית המקדש אסרו חז"ל את השמחה המתפרצת כלפי חוץ, אך לא את התענוג האישי הפנימי של כל אדם.
לסיום נעיר שחילוק זה בין שמחה לעונג משמעותי ביחס לשאלות אקטואליות רבות, כגון איסור שמיעת מוזיקה לאחר החורבן או בתקופות שבהן נוהגים מנהגי אבלות. חלק משמעותי מן המורכבות של דינים אלו נובע מן השאלה מתי להגדיר את שמיעת המוזיקה כשמחה (שנאסרה) ומתי היא משמשת לתענוג בעלמא.