שבת דף סה – זוחלין ונוטפין

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בסוגייתנו מתארת את מעשיו של אבוה דשמואל, שהיה בונה מקוואות עבור בנותיו בימי ניסן. מעשה זה נועד להתמודד עם החשש שמא "ירבו הנוטפין על הזוחלין" – מי הגשמים שבנהר יהיו רבים יותר ממי המעיינות. בניגוד למי מעיין, המטהרים גם כשהם "זוחלין" ואינם קבועים במקום אחד, מי גשמים אינם מטהרים אלא כשהם נקווים למקום אחד – "אשבורן". מעמדו של הנהר נקבע על פי רוב המים שבו, ובימי ניסן, בסוף תקופת הגשמים, יש חשש שמא רוב המים הם מי גשמים ואי אפשר לטבול בו, משום שמימיו נמצאים בתנועה כל הזמן.
בראשונים מצאנו שני טעמים לפסול מים זוחלים. רש"י במסכת חולין (לא ע"ב ד"ה חרדלית) מסביר שפסול מים זוחלים נובע מכך שמים הנמצאים בתנועה אינם נחשבים כגוף אחד, ואין כאן מים בשיעור ארבעים סאה היכולים להיחשב מקוה.
אולם במסכת חגיגה (יא ע"א ד"ה חרדלית) מביא רש"י טעם נוסף:
"ואף אם אינו קטפרס נמי אין טובלין בו, לפי שאין מי גשמים מטהרים דרך זחילתן עד שיהו נקוין דרך אשבורן, דתניא בתורת כהנים: אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין, תלמוד לומר 'אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור' – המעיין מטהר בזוחלין, והמקוה באשבורן".
מדברים אלו נראה שישנו פסול עצמאי במים זוחלים, מלבד בעיית החיבור (ששייכת, כפי שנראה מלשונו של רש"י, רק ב"קטפרס" – מים הזורמים במהירות, במדרון תלול). נראה שהבעיה היא שמים זוחלים אינם צורה מתאימה למקוה, שכפי שמשתמע משמו – כולל מים שנקוו במקום אחד.
יתכן ששתי הסיבות הללו לפסול מים זוחלים הובילו לשני הסברים לכך שפסול זה אינו נוהג במעיין, המובאים שניהם בדברי המאירי בסוגייתנו. הטעם האחד הוא שמעיין מטהר בכלשהו, ואין צורך בארבעים סאה, וממילא גם אין צורך בחיבור המים לגוף אחד. טעם זה מתאים להסבר הראשון, שלפיו פסול מים זוחלים נובע מהעדר ארבעים סאה במקום אחד.
הטעם השני שמביא המאירי הוא ש"מים חיים – חיותם מחברם אף בזחילתן". כאשר המים "חיים" (נובעים מן האדמה) הדבר מסייע להם להיחשב חלק מגוף אחד – המעיין.
יתכן שטעם זה קשור להבדל משמעותי בין טהרה על ידי מעיין לטהרה במקוה. במקוה הטהרה תלויה במים ובשיעורם, והמקוה – האוצֵר את המים בתוכו – נחוץ רק כדי לאפשר את קיומם של המים כגוף אחד בעל משמעות. במעיין, לעומת זאת, הטהרה נובעת מהמעיין עצמו, והמים אינם אלא חלק מגוף המעיין.
[יתכן שגם הטעם הראשון – שמעיין מטהר בכלשהו – נובע מאותה סיבה. טהרת המעיין אינה תלויה בשיעור המים, משום שמקור הטהרה הוא המעיין עצמו ולא המים.]
הבנה קיצונית בעניין זה עולה בדברי הרא"ה (שיטה מקובצת ביצה יז ע"ב), הקובע שאף שאפשר, בתנאים מסוימים, לצרף מקוואות זה לזה כדי להכשירם, אי אפשר לחבר מקוה למעיין. הוא מסביר שמקוה ומעיין אינם "מין אחד", משום שמקוה אינו מטהר אלא באשבורן, ומעיין אינו מטהר אלא בזוחלים. מדבריו נראה שמקוה ומעיין מטהרים בשני אופנים שונים לחלוטין, ואי אפשר לקשר ביניהם. חידוש נוסף הוא שמעיין אינו יכול לפעול באופן הדומה למקוה, ומטהר רק כאשר מימיו זוחלים, משום שזוהי צורתו של מעיין – שמימיו נדים ונעים (הבנה זו קיצונית עד כדי כך שהיו מן האחרונים שהציעו למחוק את המילה "אלא", ולקבוע שמעיין מטהר גם בזוחלים).