שבת דף סו – רפואה באמצעות סגולות

  • הרב ירון בן צבי
ישנו ויכוח ארוך שנים בנוגע לשימוש ברפואה מאגית, שמקורה במסורות של עמים שונים. ישנם יחידים הטוענים שרפואות אלו בדוקות ומוכחות, אך המדע אינו מקבל אותן. סוגיה זו היתה נתונה במחלוקת גם בין הרמב"ם והרשב"א.
הרמב"ם (מורה נבוכים ג, כט; ושם לז) מתייחס לאיסור 'דרכי האמורי', כמו לאיסור כישוף, כחלק מאיסור עבודה זרה. לדעתו מטרת המעשים הללו היא להשיג שפע רוחני באמצעות עבודה לגרמי השמים או שימוש באמצעים שונים. השימוש בסגולות נאסר בשל הקרבה שלהן לדרכי האמורי ולכישוף, ולא משום שמעשים אלו אסורים בפני עצמם. בהמשך דבריו כותב הרמב"ם שאם יש הסבר הגיוני להשפעתם של המעשים הללו, או שהוכח שמעשה מסוים מועיל, מותר להיעזר בו.
לעומת זאת, הרשב"א, שנשאל (שו"ת הרשב"א א, קסז) אודות עשיית צורות מסוימות "שנמצא לראשונים בספרי הרפואות שזה מועיל", השיב "שכל שיש בו משום רפואה וידוע לרופאים שהוא כן – אין בו משום דרכי האמורי".
במקום אחר (שו"ת הרשב"א א, תיג) העלה הרשב"א מספר קושיות על דברי הרמב"ם, והביא ראיות ממספר מקומות בתלמוד, וביניהן מהגמרא בסוגייתנו, המציינת מעשים שונים שיש לעשותם בצורה מיוחדת:
"ועוד שם אמר אביי כל מנייני משמא דאימא וכל קיטרי בשמאלא. ומה תועלת יש בין שם האם לשם האב ובין השמאל לימין לפי העיון?"
בעקבות ראיה זו וראיות נוספות המובאות שם חלק הרשב"א על הרמב"ם, שלא האמין באמיתות הכישוף ובקיום השדים.
אולם הרשב"א התקשה בשאלה איך יתיישבו דברי חז"ל הנ"ל עם איסורי התורה בעניין הכישוף:
"ולפי שבאו דברים אלו בספרים המקודשים לרבותינו החכמים, ובהפך זה יראה מפשטי מקראי התורה, מקראות מלאים שלמים 'לא ימצא בך קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף'. נלאה לבבי למצוא הפתח, לפתח חרצובות אלה, ומחפש אני כמחפש בנרות, ולא כמקיים ביאור וגוזר גזרות, ואולי אמצא קצת עלה למקצת המבוכה הזאת ואם לא לכולה".
בהמשך דבריו הוא כותב שאכן יש אמת במעשיהם של המעונן, המנחש, המכשף וכיוצא בהם, ומותר להשתמש בהם לרפואה, אלא שבעת השימוש יהיה ליבו של האדם לשמים, ועליו לדעת שהרפואה היא מאת ה' יתברך, ולא מן המעשים האלו. למרות זאת, מסיים הרשב"א בהיסוס מסוים:
"ולבי עוד מגמגם כאשר כתבתי ואשר באתי לתקן ולתרגם, ולא כתבתי אחד מאלה לעשות מעשה רק באותן שהוזכרו בגמרא, שאין זאת משנת חסידים רק כדורש מן הספק להלכה, עד אמצא חכם יעשה אתנו ברכה להוציא כאלו רגלינו מן הסבכה, ואתם תעמידו דבר על בוריו ותודיעונו".
נקודה נוספת שבה חולק הרשב"א על הרמב"ם נוגעת למעמדם של חכמי היוונים – אריסטו, גלינוס וחבריהם. בעוד הרמב"ם העיד על עצמו (באיגרת ששלח אל קהילת מונפלייה) שלאחר בדיקות וחקירות רבות הגיע למסקנה ודאית שכל תחום האסטרולוגיה הוא הבל וריק, ולכן הוא דבק בחכמי יון, 'שהם חכמים ודאי', הרשב"א כותב שהוא יודע בוודאות על מגבלות חכמתם של היוונים, שהרי בעניינים מסוימים דעתם שונה מדעת התורה וחז"ל.
בעקבות זאת חולק הרשב"א על הנחת היסוד של הרמב"ם בהסבר דברי חז"ל בעניין איסור 'דרכי האמורי' והחלוקה בין "דברים שיגזרם העיון הטבעי" לבין דברים "שלא יגזרם העיון הטבעי". הרשב"א טוען שאף אם חכמי היוונים לא הבינו דבר מה – אין זה אומר שאין בו היגיון, אלא שחכמים אלו לא השיגו את מלוא החכמה. בנוסף לכך הוא חולק על ההנחה שהסגולות מנוגדות להיגיון הטבעי, וטוען שחוסר הבנת הסגולות נובע ממגבלה אנושית בהבנת דרכי הפעולה של הסגולות, והאמת היא שיש בסגולות אלה היגיון, אלא שהוא אינו ידוע, ולכן החלוקה אינה אלא בין דברים שיש להם הסבר ידוע ובין דברים שהסברם טרם נודע, ואין מקום לחלק ביניהם בהקשר של דרכי האמורי.