שבת דף סט – אינו יודע מתי שבת

  • הרב אברהם סתיו
בגמרא (סט ע"ב) מובאת מחלוקת אמוראים בעניין אופן ההתנהלות של מי שאינו יודע מתי שבת:
"אמר רב הונא: היה מהלך במדבר, ואינו יודע אימתי שבת – מונה ששה ימים ומשמר יום אחד.
חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה.
במאי קמיפלגי? מר סבר כברייתו של עולם, ומר סבר כאדם הראשון".
בהמשך מסיקה הגמרא שהלכה כרב הונא, שיש למנות ששה ימים ולשמור יום אחד, והיא ממשיכה לדון באופיו של אותו יום:
"אמר רבא: בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו, בר מההוא יומא.
וההוא יומא לימות?
דעביד מאתמול שתי פרנסות.
ודילמא מאתמול שבת הואי!
אלא כל יום ויום עושה לו פרנסתו, אפילו ההוא יומא.
וההוא יומא במאי מינכר ליה? בקידושא ואבדלתא".
מסקנת הגמרא היא שבכל אחד מן הימים צריך האדם לשבות ממלאכה ולעשות רק מלאכת אוכל נפש. ייחודו של היום השביעי הוא בכך שעושים בו קידוש והבדלה.
השאלה העקרונית שיש לדון בה ביחס לדברי הגמרא היא מהי משמעותה של שמירת היום השביעי.
דרך המלך שבה צעדו רוב הראשונים והאחרונים רואה את הסוגיה כולה כדרך להתמודד עם מצב של ספק. כך, למשל, הסביר רש"י שיש למעט ככל האפשר בחילול שבת, ואילו הקידוש וההבדלה נועדו רק לזיכרון בעלמא, שלא תשתכח ממנו תורת שבת (ועיין קובץ שיעורים ביצה אות ט שדן מדוע לא לקדש בכל יום מספק).
אמנם, ההשוואות שעשו רב הונא וחייא בר רב, לבריאת העולם ולאדם הראשון, יכולות ללמד שמדובר בנקודה מהותית יותר. כך נאמר באור החיים על הפסוק "ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה'" (שמות לא, טו):
"וביום השביעי – פירוש לחשבונו.
שבת שבתון – פירוש אינו כפי האמת שבת, אלא לענין שבתון, כאמור במצות השמיטה דכתיב 'שבת שבתון יהיה לארץ', שלא יעשה מלאכה בארץ, גם ביום השביעי לחשבונו יעשה בו שביתה שלא תהיה בו הליכה, ואומרו 'קודש לה'' שצריך לקדשו בקידוש והבדלה כאילו הוא יום שבת".
מדברי בעל אור החיים עולה שהתורה עצמה מכירה בכך שיש שני דינים של שבת: השבת האמתית, השייכת לכל באי עולם, והשבת האישית – שנקבעת לפי מניינו של האדם התועה בדרך.
לחקירה זו ביחס להבנת סוגייתנו יש השלכות משמעותיות בנוגע לשאלות שנשאלו בעידן המודרני. כך, למשל, לדעת רבים מן הפוסקים כאשר אדם נמצא מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ לא חלה עליו חובת השבת הגמורה באף אחד מן הימים. עם זאת, יש מן הפוסקים שכתבו שגם על אדם כזה מוטלת חובת שמירת השבת האישית, שנלמדת מסוגייתנו, וזאת על אף שלא מדובר במקרה של ספק אלא במקרה של פטור מהותי מחובת השבת הכללית (עי' שו"ת תשובות והנהגות כרך ה סי' פד).