שבת דף עד – בורר בדרך אכילה

  • הרב אביהוד שורץ
בסוגייתנו נבחנות (באריכות או בקצרה) מלאכות רבות: בורר, טוחן, מבשל, גוזז, קושר ותופר. בעיון זה נתמקד ביסוד הלכתי המתחדש ביחס למלאכת בורר, אך עשוי להיות רלוונטי גם ביחס למלאכות אחרות.
מלאכת בורר היא אחת מל"ט המלאכות שנאסרו בשבת. ברירה היא הפרדה בין שני גורמים, ובמקרה הקלאסי – בין שני גורמים שאחד מוגדר "אוכל" והשני מוגדר "פסולת". הדיון הענף בסוגייתנו (דף עד ע"א) נוגע לדרכי ברירה שאין בהן איסור. הברייתא התירה לברור, בתנאים מסויימים, והאמוראים מציעים הסברים שונים לאותם תנאים. להלכה (ראה בפירוש רבינו חננאל כאן, וברמב"ם הלכות שבת ח, יב-יג) הותר לברור רק כשמתקיימים שלושה תנאים: ברירה ביד ולא בכלי; ברירה לצורך אכילה לאלתר וברירת אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.
השאלה המרכזית בביאור הסוגיה היא מדוע התירו לברור בדרך הנ"ל, ובהתקיים שלושת התנאים. רש"י כאן פירש:
"אוכל מתוך הפסולת – לא דרך ברירה היא".
דברים אלה מתקשרים לשיטתו העקרונית של רש"י לאורך הסוגיה: תנאי ההיתר בברירה מבוססים על פעולות שאינן מתבצעות כדרכן. אמנם, בדרך כלל אסרו חכמים בשבת אף פעולה המתבצעת בשינוי, אולם מסתבר שכאן מדובר על שינוי קיצוני, הקובע שברירה זו מותרת לכתחילה.
ראשונים רבים פירשו את הסוגיה בדרך אחרת. התירוץ השני בסוגייתנו קובע שמותר לברור פחות מכשיעור. הגמרא דוחה זאת מכל וכל, שכן אף אם בפחות מן השיעור אין חיוב חטאת, ברור שפעולה זו אסורה. מה בכל זאת היתה סברת המתיר? בתוספות הרא"ש ביאר:
"ורב חסדא לא חשיב ליה פירכא משום דפחות מכשיעור הוה דרך אכילה ולא מקרי בורר".
כלומר, יש להבחין הבחנה חדה בין פעולה הנושאת אופי של מלאכה ובין פעולה הנושאת אופי של אכילה. בשבת אסור לברור אך לא לאכול, ולכן העוסק בברירה חייב, בעוד שהעוסק באכילה פטור. כאמור, כך נוטים רבים מן הראשונים (בעיקר הרמב"ן ותלמידיו) לפרש את תנאי ההיתר במלאכת בורר. כך, למשל, כתב בחידושים המיוחסים לר"ן:
"שרי לאלתר... דכיון שאינו אלא לפי שעה אינו אלא כמתעסק באכילה".
כפי שהסברנו, יש הבדל בין עיסוק בברירה ובין עיסוק באכילה.
כאמור, יש מן הראשונים שנטו לראות בעניין "דרך אכילה" יסוד הלכתי עקרוני, החורג מעבר לגבולותיה הצרים של מלאכת בורר. הגמרא בדף עד עמוד ב דנה בהגדרה המדויקת של מלאכת טוחן. הרשב"א (שו"ת הרשב"א ד, עה) נשאל האם מותר לחתוך ירק לחתיכות דקות מאוד סמוך לסעודה. הוא משיב:
"תשובה: מסתברא דהא דפריס סילקא, דוקא במחתך דק דק כדי לאוכלו למחר... אבל לאוכלו מיד – מותר, שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות, דכענין שאמרו לענין בורר... דאלמא כל שאוכל לאלתר, כדרך שדרכן של בני אדם לאכול".
אם כן, הרשב"א מתיר לטחון לאלתר, משום שכך דרך בני אדם לאכול. יש מן הראשונים שחלקו עליו: בשלטי הגיבורים (לב ע"א באלפס אות ג) הביא את דברי הרשב"א, והשתומם: ברירה לאלתר היא ברירה שלא כדרכה, ועל כן אין כל סברה ליישם את ההיתר האמור בה אף במלאכת טוחן. דברי השלטי גיבורים עולים בקנה אחד עם שיטת רש"י שהוזכרה לעיל. הרשב"א, מצידו, יבהיר כי כאשר האדם עוסק באכילה, ולא במלאכה, אין בכך כל איסור; כך לגבי בורר, וכך גם לגבי טוחן.
דוגמה נוספת ליסוד זה מצויה בתורתם של אחרונים. הרמ"א (שמ, ג) אסר לאכול עוגה שנכתבו עליה אותיות, משום שבאכילה זו יש חשש לאיסור מחיקה. הט"ז על אתר תמה:
"ולא הבנתי זה, דהא אפילו במקום שיש אב מלאכה, כגון בורר, אין שייך במקום אכילה, כיון שהוא עושה כן לצורך אכילה... וכן בטוחן; וכל שכן בזה!".
הט"ז יוצר זיקה מפורשת בין ברירה וטחינה בדרך אכילה ובין מחיקת אותיות בדרך אכילה, אשר אמורה, לדעתו, להיות מותרת לכתחילה.