שבת דף עח – שיעור מלאכת הוצאה

  • יהודה רוזנברג
במהלך הדיון אודות השיעורים השונים המחייבים במלאכת הוצאה, דנה הגמרא בסוגייתנו בכלל המאפשר לקבוע מהו השיעור הראוי לכל סוג של מאכל או משקה. לעיתים ישנם חומרים המשמשים ליותר ממטרה אחת, כגון יין, מים וחלב, שעשויים לשמש לרפואה או לשתיה. בנוגע לחומרים כאלה קובע אביי שישנם שני מצבים אפשריים:
א. אם אחד השימושים מצוי, והשני איננו מצוי – השיעור המחייב הוא השיעור הראוי לשימוש המצוי.
ב. כאשר שני השימושים מצויים – השיעור המחייב הוא השיעור הקטן.
בעקבות קביעה זו התלבט המשנה למלך (הלכות שבת יח, א) בדינו של אדם שהוציא דבר שיש לו שני שימושים מקובלים, אך כוונתו היתה להשתמש בו לצורך השימוש הדורש שיעור גדול יותר (לדיון במקרה הפוך, שבו אדם הוציא דבר המשמש בדרך כלל למטרה הדורשת שיעור גדול, אך כוונתו היתה להשתמש בו לצורך הדורש שיעור קטן יותר, ראו בעיון לדף עו). האם גם כאן נוהג הכלל ששיעור ההוצאה נקבע על פי התשמיש הדורש שיעור קטן, או שמא מכיון שהאדם התכוון להשתמש בחפץ לצורך השימוש הדורש שיעור גדול יותר – יש לחייב רק על הוצאת השיעור הגדול?
יתכן שספקו של המשנה למלך תלוי בשתי הבנות אפשריות של הצורך בשיעור מינימלי למלאכת הוצאה:
א. כדי להתחייב יש צורך בהוצאת חפץ חשוב, וחפץ בשיעור קטן מדי אינו חשוב דיו.
ב. יש צורך בהוצאה המאפשרת שימוש בחפץ המוצא לצורך כלשהו. חפץ בשיעור קטן מדי אינו ראוי לשימוש, ולכן גם הוצאתו חסרת משמעות.
על פי ההבנה הראשונה השיקול הקובע את השיעור המחייב אמור להיות השימוש המקובל, ואם ישנו שימוש מקובל הדורש שיעור קטן – אין משמעות לכך שבמקרה זה האדם התכוון לעשות בחפץ שימוש הדורש שיעור גדול יותר. לעומת זאת, על פי ההבנה השניה יש מקום להתחשב גם בדעת האדם, ולקבוע שאף שבדרך כלל השיעור הקובע הוא השיעור הקטן יותר, כאשר החפץ המוצא אינו בשיעור המאפשר את השימוש שלשמו נעשתה ההוצאה – אין זו הוצאה חשובה, והאדם פטור.