שבת דף פב – טומאת עבודה זרה

  • הרב אביהוד שורץ
מחציתו הראשונה של הפרק התשיעי במסכת שבת עוסקת בעניינים הקשורים לטומאה וטהרה. הסוגיה הראשונה דנה בחידוש שחידשו חכמים: טומאת עבודה זרה. כידוע, איסור עבודה זרה הוא מן האיסורים החמורים שבתורה. התורה לא הסתפקה באיסור לעבוד עבודה זרה, וקבעה שעבודה זרה ומשמשיה אסורים בהנאה (ראו לדוגמה בגמרא במכות כב ע"א ובספר המצוות של הרמב"ם, לא תעשה כד-כה). חכמים הוסיפו על איסור זה, וקבעו שבאותם חפצים המשמשים את העבודה הזרה ישנה טומאה, והבא במגע עימם נדרש להיטהר.
סוגייתנו מבקשת לברר את אופייה של אותה טומאה: האם מדובר על טומאה המקבילה לטומאת נידה, או טומאה המקבילה לטומאת שרץ. בסיום הסוגיה (פג ע"ב) מעלה הגמרא גם את האפשרות להשוות בין טומאת עבודה זרה ובין טומאת מת. כמובן, הנפקא-מינה לשאלה זו מצויה בהלכותיה של טומאת עבודה זרה: מהו השיעור המקבל טומאה (כזית כטומאת נידה, או כעדשה כטומאת שרץ), האם ישנה טומאת משא בעבודה זרה (כטומאת נידה), האם ישנה טומאת אוהל בעבודה זרה (כטומאת מת) וכן הלאה.
כאמור, הנחה מוסכמת היא שטומאת עבודה זרה היא מדרבנן, ועל כן יש מקום למחלוקת בנוגע לאופי הטומאה ולפרטי הלכותיה. והנה, הרמב"ם (הלכות שאר אבות הטומאות ו, א) פסק:
"טומאת עבודה זרה מדברי סופרים, ויש לה רמז בתורה – 'הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם'".
הרמז שמביא הרמב"ם הוא חידוש שלו, ואין לו מקור בדברי חז"ל. הרמב"ם מצטט את הוראתו של יעקב אבינו לבני ביתו לקראת העלייה לבית אל, ורואה בכך מקור לעצם קיומה של טומאת עבודה זרה.
האדמו"ר האחרון מליובאויטש ידוע לכל בתורתו המשיחית ובהנהגתו את חסידות חב"ד, אך רבים אינם יודעים כי ידיו רב לו גם בלמדנות ובעיון, בעיקר סביב פסקיו של הרמב"ם. רבות מן השיחות ב"ליקוטי שיחות" עוסקות בהרחבה ובעמקות יוצאת דופן בסוגיות הלכתיות, ורק בסופן עוברות לענייני מחשבה, אמונה וחסידות. ההלכה שלפנינו זכתה אף היא לדיון נרחב (ליקוטי שיחות, כרך ל' – בראשית, פרשת וישלח, שיחה ב).
הרבי הקשה שתי קושיות על דברי הרמב"ם: ראשית – מדוע זקוק הרמב"ם לאסמכתא להלכה זו, אשר ברור שהיא מדרבנן; ושנית – מה פשר אותה אסמכתא, שכלל לא נזכרה בסוגיית הגמרא בנושא? הרבי מבהיר את הדבר לאור חקירת יסוד בדין טומאת עבודה זרה:
"ויש לומר הביאור בזה: גדרה של טומאת עבודה זרה יש לבארו בשני אופנים:
א. גזירת הטומאה חלה על החפצא של הדבר הנעבד, ובאה בהמשך לאיסור עבודה זרה של התורה, דכשם שהתורה אסרה דבר הנעבד בהנאה וכו' והוי חפצא דאיסור, ככה הוסיפו חכמים לגזור שיחול שם טומאה על הדבר הנעבד.
ב. גזירת הטומאה אינה קשורה עם חלות איסור העבודה זרה מן התורה ואינה אלא מצד הגברא, כדי להרחיק ולהפריש את האדם מעבודה זרה".
הרבי מסביר שההבנה הראשונה היא הפשוטה יותר, ובה צעדנו לעיל: כדרך שהתורה אסרה את ההנאה מחפצא דעבודה זרה, כך קבעו חכמים כי ישנה טומאה באותו חפץ. עם זאת, הרמב"ם מבקש לצעוד דווקא בדרך השנייה:
"החילוק בין הדרשות שבש"ס והרמז 'הסירו וגו'' הוא: בדרשות הנ"ל מודגש מיאוס החפצא של עבודה זרה, שהיא משוקצת כשרץ או כטומאת נידה, מה שאין כן בכתוב 'הסירו את אלוהי הניכר אשר בתוככם והיטהרו והחליפו שמלותיכם' מדובר על מעשה הסרת העבודה זרה מקרבם... ובזה משמיענו הרמב"ם שעניינה של טומאה זו הוא לא מצד החפצא דעבודה זרה אלא מצד הגברא, כדי להפרישו ולהרחיקו ממנה".
אם כן, הרמב"ם סבור כי בכל הנוגע לעבודה זרה לא די בהתייחסות אל החפצא. בתחום זה נדרש האדם לפעול ולהסיר את אלהי הנכר אשר בקרבו: זו חובת גברא, הדורשת מאמץ רב ומשנה זהירות. אם האדם לא יפעל בכוחות עצמו להסיר את אותה טומאה שבגברא, הוא עלול להיגרר, ח"ו, לקירבה קשה ומסוכנת לעבודה זרה.