שבת דף פג – דרך אניה בלב ים

  • הרב אברהם סתיו
בשלהי ספר משלי, כחלק מסדרת המשלים הכתובים במבנה "שלשה וארבעה", נאמר (משלי ל, יח-יט):
"שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי (וארבע) וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים.
דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה".
המשנה בסוגייתנו לומדת מפסוקים אלו דין מחודש בענייני טומאת כלים:
"מנין לספינה שהיא טהורה – שנאמר 'דרך אניה בלב ים'".
על ההיגיון שבהלכה זו, כמו גם על הקשר שבינה ובין הפסוק, תמהו רבים מן המפרשים. פתרון מסוים לקשיים אלו מובא בדברי החתם סופר על אתר:
"שלמה המלך עליו השלום תמה על זה ואמר שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתי, וא' מהם דרך אניה בלב ים, שנפלאה ממנו דרך דינו של אניה שהוא כמו ים שאין בו שום טומאה, ואמאי – הא איכא ספינה של חרס ואיכא ספינת הירדן, ומ"ט שיהיו טהורים, דרך זה נפלאה ממנו.
מ"מ מתוך דבריו אנו למדים שהלכה למשה מסיני מקובלת ביד שלמה המלך עליו השלום שספינות אלו טהורים, אלא שתמה על טעמי של דין זה".
החתם סופר רואה בחוסר הטעם של דין זה חלק מן המקור הבסיסי שלו: כך מפרשים חז"ל את תמיהתו של שלמה המלך על דינה של האניה בלב ים.
אם ננסה למצוא טעם לדין זה נוכל ללכת במספר דרכים.
בסוגיית הגמרא הובאה ברייתא שלומדת את דין טהרת הספינה מִשַּׂק:
"תניא, חנניה אומר: נלמדה משק, מה שק מיטלטל מלא וריקן – אף כל מיטלטל מלא וריקן, לאפוקי ספינה דאינה מיטלטלת מלא וריקן".
סוגיית הגמרא רואה את שני המקורות הללו כשונים מהותית זה מזה, אך ייתכן שיש לשלב ביניהם. הראשונים עמדו על כך שלכאורה ספינה היא כלי שמיטלטל מלא וריקן, שהרי היא מיטלטלת כל הזמן במסעותיה בים. תשובת התוספות (ד"ה לאפוקי) לקושי זה היא:
"ומה שמיטלטלת בים לא חשיב ליה טלטול כיון דעיקר הילוכה מחמת המים".
כלומר, טילטול הספינה בים אינו נחשב טלטול. ייתכן שנקודה זו היא שנלמדה מן הפסוק במשלי. פשט הפסוק מתאר דרכים שונות שאינן ניכרות על פני השטח, ועל כן אומר שלמה המלך ש"לא ידעתים". בין הדרכים הללו נמנית גם דרך הספינה בלב ים, אשר אינה נחשבת לדרך ניכרת משום שהספינה נחשבת כעומדת במקומה והמים מוליכים אותה.
אפשרות אחרת ניתן לדייק מלשון הירושלמי (ט, ב):
"ולא מן השק למדת, מה השק משמש בים ומשמש ביבשה".
מדברי הירושלמי נראה שהעובדה שהספינה משמשת רק בים ולא ביבשה פוגעת ב"שם-כלי" שלה. הים נחשב בעיני ההלכה כתחום שמופקע מרשותם של בני האדם, וממילא חפצים שמשתמשים בהם בים אינם נחשבים כ"כלי-תשמיש" ואינם מקבלים טומאה.