שבת דף פ – מעשה ותוצאה במלאכת הוצאה

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בסוגייתנו מביאה את דבריו של רבא, הקובע שאדם שהוציא אוכל בשיעור של כחצי גרוגרת והניחו, ולאחר שנטלו משם חזר והוציא כחצי גרוגרת – פטור, משום ש"נעשית ראשונה כמי שנקלטה או שנשרפה ופטור". מדבריו נראה שכדי להתחייב על מלאכת הוצאה לא די בכך שתתבצע פעולת הוצאה, ויש צורך גם בתוצאת ההוצאה – שחפץ בעל שיעור חשוב יהיה מונח ברשות שאליה הוא הוצא.
הפרי מגדים (בפתיחה להלכות שבת) הסתפק האם כלל זה נאמר בנוגע לכל מלאכות שבת, ואין לחייב אדם שעשה חצי משיעור המלאכה, וסיים את המלאכה רק לאחר שהתוצר של המעשה הראשון כבר כלה. הפרי מגדים מציין שישנן מלאכות נוספות שברור לו שהן דורשות תוצאה בעלת משמעות ולא רק פעולה בשיעור מסוים, כגון מלאכת כותב – אם אדם כתב אות אחת, ולאחר שהיא נשרפה או נמחקה כתב אות שניה – הוא פטור. אולם בנוגע למלאכות כגון קצירה וטחינה, שיש מקום לראותן כמלאכות המתמקדות במעשה עצמו, הפרי מגדים אינו מכריע.
הפרי מגדים מציע שמלאכת הוצאה שונה בעניין זה משאר המלאכות, משום שהיא "מלאכה גרועה". לא נעסוק כעת בכינוי זה של מלאכת הוצאה (דעות שונות בעניין זה הובאו בעיון לדף צו), אך יתכן שכוונתו לתפיסה הרואה את גריעותה של מלאכת הוצאה בכך שהיא אינה משנה את החפץ עצמו, אלא רק את מיקומו. מלאכה כזו אינה מוגדרת על ידי חשיבותו של המעשה, שאינו אלא הזזת חפץ ממקומו, ולכן לתוצאת המלאכה יש משמעות קריטית, שהרי היא שנותנת למלאכה את שמה ומבדילה אותה מטלטול בעלמא.
יתכן גם שסברתו של הפרי מגדים מתאימה לתפיסה שהצגנו בעיוננו לדף ב – איסור הוצאה מאפשר שמירה על אוירת השבת הכללית, בכך שהוא מונע את הימשכותם של חיי המסחר בשבת, כפי שתיאר נחמיה את מאבקו לשמירת צביונה של השבת, בעקבות התפשטות המסחר בשבת:
"בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת...
וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם...
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".
תפיסה זו מדגישה את השלכותיה של מלאכת ההוצאה, ועל פיה מובן מדוע בנוגע למלאכה זו התוצאה חשובה יותר מאשר במלאכות אחרות, ובהעדרה אין לחייב על המלאכה כלל.