שבת דף צ – בל תשקצו

  • הרב אברהם סתיו
במשנה (צ ע"ב) הובאה מחלוקת תנאים בדין איסור הוצאה של חגב טמא. הגמרא מבינה שהתנאים נחלקו בשאלה האם ראוי לאפשר לילדים קטנים לשחק בחגב טמא, או שיש לחשוש שמא יאכלו אותו. במהלך הדיון עומדת הגמרא על כך שגם חגב טהור אסור באכילה כל עוד הוא חי, ומוכיחה זאת ממעשה:
"רב כהנא הוה קאים קמיה דרב, והוה קמעבר שושיבא (רש"י: מין חגב טהור) אפומיה.
אמר ליה: שקליה, דלא לימרו מיכל קאכיל ליה, וקעבר משום 'בל תשקצו את נפשתיכם'!"
מן הסיפור עולה שיש איסור באכילת חגב חי, וקביעה זו נשארת גם במסקנת הגמרא. עם זאת, דברי הגמרא סותרים לכאורה תוספתא מפורשת (תרומות ט, ו):
"אוכל דגים וחגבים בין חיין בין מתין ואינו חושש".
בראשונים הובאו שתי דרכים מרכזיות ליישב את דברי הגמרא עם התוספתא:
א. התוספות בסוגייתנו (ד"ה דלא) כתבו שהתוספתא התירה רק אכילת אבר מן החי של חגבים, ולא חגבים חיים ממש.
ב. התוספות בחולין (סו ע"א) כתבו שהתוספתא דנה רק מנקודת המבט של הלכות שחיטה, ולא התייחסה לאיסור "בל תשקצו".
מדברי הראשונים הנ"ל ברור שאין מחלוקת בין המקורות השונים. אמנם, הראי"ה קוק (שו"ת דעת כהן סימן יב) כתב שבפשטות יש מחלוקת בין הגמרא לתוספתא, ולדעתו מדובר במחלוקת עקרונית בהבנת איסור "בל תשקצו": בגמרא במכות (טז ע"ב) הובא איסור "בל תשקצו" ביחס למעשים שיש בהם מיאוס, כגון שתיית דם אדם. לדעת התוספתא איסור זה מוגבל דווקא למעשים מאוסים מסוג זה, וממילא אין הוא חל על אכילת חגבים חיים, שהרי זהו מעשה שאין בו מיאוס והוא מקובל בקרב תרבויות נאורות רבות. לדעת הגמרא, לעומת זאת, ביחס לעם ישראל גם דבר שיש בו מידת אכזריות נחשב כ"בל תשקצו", ובכלל זה אכילת חגבים חיים.
יש להעיר שדברי הרב קוק, שמסביר את השיקוץ שבאכילת חגבים חיים בכך שמעשה זה כרוך באכזריות, אינם מוכרחים. כך, למשל, בתוס' ר' יהודה מבירינא (עבודה זרה לח ע"א) מבואר שהשיקוץ באכילת חגב חי הוא בכך "שאוכל הכל יחד עם הפרש שבמעים".
עוד יש להעיר שגם הרב קוק חייב להודות שמותר לתלוש אבר מחגב חי ולאכול אותו, וממילא יש להבין שגם לשיטתו אין האיסור נובע משום עצם האכזריות ובעיית "צער בעלי חיים", אלא מכך שמעשה האכילה עצמו כרוך באכזריות.