שבת דף קכג – גזירת כלים

  • הרב אביהוד שורץ
הסוגיה בדפים קכב-קכד עוסקת בטלטול כלי שמלאכתו לאיסור. הגמרא מציגה סקירה היסטורית של תולדות הלכה זו: נחמיה בן חכליה גזר גזירה מחמירה ביותר, האוסרת לטלטל בשבת כמעט את כל הכלים, ובדורות שאחריו "חזרו והתירו" עד שהתעצבה ההלכה שלפנינו, המתירה לטלטל כלי שמלאכתו להיתר באופן גורף, וכלי שמלאכתו לאיסור – לצורך גופו או מקומו.
מדוע גזר נחמיה גזירה מחמירה על טלטול חפצים בשבת? רש"י כאן כתב:
"דבימי נחמיה בן חכליה בבית שני גזרו על טלטול כל הכלים, כדי לגדור גדר להחמיר באיסורי שבת, מפני שהיו מקילין בה".
רש"י מסביר שיש מוטיבציה להחמיר באיסורי שבת, אך איננו מסביר מה המקור לאותה מוטיבציה. עיון במקראות (נחמיה יג, טו-כב) מלמד כי אנשי ירושלים עברו על איסורים שונים בשבת, ואולם נחמיה הוכיחם בעיקר על עניין אחד: המסחר. תקנת נחמיה המפורשת במקראות היא לסגור ולנעול את שערי ירושלים במהלך יום השבת כולו, כדי למנוע כניסת סוחרים אל העיר ביום השבת. כך נאמר שם:
"וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם".
הצהרתו של נחמיה על כך ש"לא ישאו משא ביום השבת", כמו גם המעשה בסוחרים שנאלצו ללון מחוץ לחומה ולא היו יכולים להיכנס אל העיר, מלמד כי זו היתה המטרה המרכזית של מאבקו. הראב"ד (בהשגתו על הרמב"ם הלכות שבת כד, יג) הדגיש נקודה זו:
"עוד אמרו: 'אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא?!', ועוד אמרו: 'בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו'... נמצא כי מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו, שהוא גדר להוצאה".
הוצאת המשאות מחוץ לירושלים קשורה בוודאי לעניין המסחרי, ולדעת הראב"ד על רקע זה יש לבחון גם את גזירתו של נחמיה. יש להעיר כי הרמב"ם שם מונה שלושה טעמים נוספים לאיסורי מוקצה לגווניהם, ואין כאן המקום להרחיב בכך.
החידוש ביחס לגזירתו הייחודית של נחמיה נוגע לשאלה מרכזית שהטרידה את הראשונים בכל הנוגע לדין כלי שמלאכתו לאיסור. מקור מעניין העוסק בכך הוא צמד התשובות הפותחות את חלק השו"ת בספר הישר של רבנו תם. רבנו שמשון הזקן שלח לרבנו תם את השאלה הבאה: לאורך מסכת שבת מצאנו סוגיות רבות העוסקות במחלוקת בין ר' יהודה ור' שמעון בהלכות מוקצה. ככלל, פסקו האמוראים והראשונים כדעת ר' שמעון המיקל, שחושש לאיסור מוקצה אך ורק בשמן שבנר או בגרוגרות וצימוקים שנדחו בידיים משימוש בשבת. אם כן, מדוע קיבלו כל הראשונים להלכה את האיסור לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור? הרי לכאורה מדובר על איסור מוקצה, הנוהג אך ורק לדעת ר' יהודה!
רבנו תם השיב לרבנו שמשון כי האיסור לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור איננו נוגע למחלוקת ר' יהודה ור' שמעון. רבנו תם איננו מבאר מדוע, ועל כך יש ללמוד מדברי הר"ן בסוגייתנו (בחידושיו, דף קכב עמוד ב):
"ומיהו ודאי נראה דאפילו לר' שמעון דלית ליה מוקצה מודה הוא בכלים שמלאכתן לאיסור שהן אסורין לטלטל לצורך מקומן... דלאו משום מוקצה נגעו בהם, אלא טלטול הוא שאסרו בשבת בדברים שאין תשמישן רגיל, ומשום הוצאה הוא שגזרו".
דברי הר"ן קרובים לטענת הראב"ד שהוזכרה לעיל. לביאור הדבר אזכיר דברים ששמעתי מפי מו"ר הרב יעקב מדן: איסור מוקצה בשבת נוגע לדברים שאינם "שבתיים", אשר נדחו מן השימוש בשבת. בעניין זה של מוקצה נפסקה ההלכה כר' שמעון המיקל. עם זאת, ישנם כלים נוספים שנאסרו בטלטול מכוחה של גזירה עצמאית, הבאה למעט בהוצאה ובמשא ומתן בשבת. גזירה זו איננה מבוססת על חפצים שהוקצו או לא הוקצו, אלא על הצורך שלא לעסוק בפעילות מסחרית מאסיבית בשבת. לפיכך, מסתבר שגזירה זו מקובלת אף על ר' שמעון, כפי שקבע רבנו תם, וכפי שנפסק להלכה (וראה עוד בביאור הגר"א, יורה דעה סימן רסו ס"ק ג; חיי אדם כלל סו סעיף ד).
לסיום נעיר שבאחרונים מצאנו נפקא-מינות מעשיות לשאלה מדוע כלי שמלאכתו לאיסור אסור בטלטול: האם כלי שמלאכתו לאיסור המונח על כלי אחר הופך אותו "בסיס לדבר האסור" (פרי מגדים, פתיחה לסימן שח); האם כלי שמלאכתו לאיסור שנשבר בשבת אסור מדין "מיגו דאתקצאי" (ביאור הלכה, סימן שח סעיף ו) ועוד.