שבת דף קמח – שמיטת כספים

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בדף קמח ע"ב דנה בשאלה האם הלוואת יום טוב "ניתנה ליתבע", כלומר האם ניתן לתבוע בבית דין את החזר החוב שנוצר בשל הלוואה שנעשתה ביום טוב. רב יוסף אומר שהלוואת יום טוב לא ניתנה להיתבע, ואילו רבה סובר שגם הלוואת יום טוב ניתנה להיתבע.
הגמרא מקשה על דבריו של רב יוסף מברייתא העוסקת באדם שמכר את איבריה של פרה בראש השנה של מוצאי השמיטה, ועדיין לא קיבל את תמורתם. אדם זה נקלע לספק שמיטת כספים: אם היום שבו מכר את הפרה ובו היה אמור לקבל את תמורתה היה יום חול, ורק למחרת היה ראש השנה, אזי החוב נשמט עם סיומה של שנת השמיטה, אך אם מכירת הפרה התבצעה רק בשנה השמינית – החוב אינו נשמט עד השמיטה הבאה. הגמרא מוכיחה מן הברייתא כי על אף שהיום שבו נשחטה הבהמה היה יום טוב, שייך לעסוק בשאלה האם החוב נשמט, ומשמע שגם הלוואת יום טוב ניתנה להיתבע.
הראשונים נחלקו בשאלה מהו הקשר בין היכולת לתבוע הלוואת יום טוב להשמטתה בשמיטת כספים:
א. רש"י מסביר: "ואם לא ניתנה ליתבע – מאי משמט? הואיל ואין בית דין נזקקין לכופו, שמוטה היא ועומדת!". על פי הסבר זה אין כל צורך להשמיט חוב שלא ניתן לגבייה בבית דין, משום שזוהי התוצאה היחידה של שמיטת כספים – העדר היכולת לגבות את החוב בבית דין.
ב. הרשב"א מסביר שהלוואה שלא ניתנה להיתבע אינה נכללת בין ההלוואות שעליהן גזרה התורה שיישמטו, משום שבפרשת שמיטת כספים נאמר "לא יִגֹּשׂ את רעהו", וחוב שלא ניתן להיתבע בבית דין אינו בר נגישׂה. כך יוצא שחוב הניתן לגבייה בבית דין קל יותר מחוב שלא ניתן להיתבע, משום שבנוגע לחוב שניתן להיתבע חייב המלוה לומר ללווה "משמט אני", ורק אם הלווה מתעקש להחזיר לו את ההלוואה הוא יכול לקבלה, ואילו בנוגע לחוב שלא ניתן להיתבע אין חובה כזו.
נראה שרש"י והרשב"א נחלקו ביסוד דין "לא ייגוש". לדעת רש"י זהו דין הקובע את צורת ההשמטה – המלוה חייב להשמיט את חובו עד שיגיע לרמה שבה הוא אינו נוגש את רעהו, כלומר לרמה שבה אי אפשר לתבוע את החוב בבית דין. לעומת זאת, הרשב"א סובר שדין זה קובע את סוגי ההלוואות הנשמטות: הלוואה שניתן היה לתובעה בבית דין נשמטת, ואילו הלוואה שאפשר לכנותה הלוואה "רכה", כלומר כזו שאינה נעזרת באמצעים משפטיים, אינה נשמטת.
יתכן שמבין השיטין עולה מחלוקת גם בנוגע לחובת שמיטת כספים: לדעת רש"י החוב עודנו קיים גם לאחר השמיטה, אלא שלא ניתן לתובעו ויש חובה לומר "משמט אני" כאשר הלווה מבקש להחזיר את הכסף, ואילו לדעת הרשב"א החוב מתבטל כליל. לשון אחר: לדעת רש"י החוב קיים, אלא שיש בו שני פגמים – היכולת לכפות על הלווה להחזירו אינה קיימת, ויש חובת גברא על המלוה שלא לתבוע את החוב (יתכן שחוסר היכולת לתבוע את החוב בבית דין נובע מהחובה לומר "משמט אני", ואכמ"ל). לעומת זאת, לפי הרשב"א החוב מתבטל כליל, מעין "אפקעתא דמלכא".
בין שתי הדעות עשויה להיות נפקא מינה בנוגע להשמטת חוב של אדם שאינו חייב במצוות: המנחת חינוך (מצוה תעז) קבע שגם הלוואה של חרש, שוטה וקטן נשמטת, משום שהחוב עצמו מתבטל. אולם על פי הסברו של רש"י, יתכן שמלוים כאלה אמנם לא יוכלו לתבוע את חובם בבית הדין, אך הם לא יהיו חייבים לומר "משמט אני", וחובת השבת החוב תישאר בעינה.