שבת דף קמט – אל תפנו אל האלילים

  • יהודה רוזנברג
אגב העיסוק בטקסטים שונים שאסור לקוראם בשבת, מביאה הגמרא את המימרא הבאה:
"ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר 'אל תפנו אל האלילים'.
מאי תלמודא? אמר רבי חנין: אל תפנו אל מדעתכם".
הראשונים נחלקו בשאלה כיצד למדה הגמרא מן הפסוק שאסור להסתכל בדיוקנאות. רש"י על אתר פירש:
"אל מדעתכם – אל אשר אתם עושים מדעת לבבכם וחלל שלכם. אלילים – לשון חללים".
על פי הסבר זה פירוש הפסוק הוא כך: אל תפנו אל האלילים – אל תפנו אל חללי לבבכם, כלומר אל תעסקו במה שאתם יוצרים מדעתכם. כמובן שאין הכוונה לכל יצירה שהאדם יוצר, אלא ליצירות מסוימות, כגון דיוקנאות, שהתועלת שבהן פחותה, ולכן אין לעסוק בהן ולבלות בכך את הזמן.
הסבר שונה מופיע בספר הערוך (ערך פן):
"בזמן שאתם מסתכלין בהן אתם מפנים אל מדעתכם".
על פי הסבר זה הגמרא דורשת את הפסוק כך: "אל תְּפַנּוּ אֵ-ל" מדעתכם – אל תפנו ותוציאו את הקב"ה ממחשבתכם, על ידי עיסוק בדברים אחרים.
על פי שני ההסברים הללו נראה שמוקד האיסור הוא בזבוז הזמן ועיסוק בדברים שאינם חשובים. אולם היו שפירשו את הדברים באופן שונה, על פי פשט הפסוק, העוסק בעבודה זרה. כך פירש בעל ספר החינוך (מצוה ריג):
"שלא לפנות אחר עבודה זרה במחשבה או בדבור ולא אפילו בראייה לבד, כדי שלא יבוא מתוך כך לעבוד אותה... וזהו שאמרו זכרונם לברכה ודיוקני עצמה אפילו בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר 'אל תפנו אל האלילים'..."
בעל ספר החינוך מסביר שאיסור הבטה בדיוקנאות נועד למנוע נטייה אחר עבודה זרה.
נפקא מינה בין שני טעמי האיסור – בזבוז זמן או חשש עבודה זרה – עשויה להיות בנוגע להיקף הדין. התוספות בסוגייתנו (ד"ה ודיוקני) מתייחסים לסתירה בין סוגייתנו, שממנה משמע שהתבוננות בדיוקן היא איסור גמור, לסוגיא במסכת עבודה זרה (נ ע"א), שממנה עולה שההקפדה שלא להסתכל ב"צורתא דזוזא" – בצורה החקוקה על המטבע – היא מידת חסידות בלבד.
התוספות מתרצים שסוגייתנו עוסקת בדיוקן שנעשה לצורך עבודה זרה, והתבוננות בדיוקן כזה היא אכן איסור גמור, ואילו הסוגיא במסכת עבודה זרה עוסקת בדיוקן שנעשה לנוי, וההתבוננות בו מותרת, אלא שמידת חסידות להימנע מכך. אולם התוספות במסכת עבודה זרה מציעים תירוץ שונה: הסוגיא במסכת עבודה זרה עוסקת בהתבוננות בדיוקן מוכר, שאין חשש שהאדם יימשך אחר ההתבוננות בו.
נראה ששני תירוציהם של התוספות נחלקו בשאלה שהצגנו: אם סיבת האיסור היא חשש עבודה זרה – יש איסור דוקא בדיוקן שנעשה לעבודה זרה, ואין הבדל בין דיוקן שהאדם כבר רגיל אליו לדיוקן חדש. לעומת זאת, אם סיבת האיסור היא בזבוז הזמן – האיסור מוגבל לדיוקן שאינו מוכר, והאדם עשוי להתבונן בו זמן ממושך, אך אין הבדל בין דיוקן שנעשה לצורך עבודה זרה ובין דיוקן שנעשה לנוי.