שבת דף ק – כוחו בכרמלית

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בסוף דף ק מתירה שפיכת שופכין על דופן ספינה כדי שירדו לים, ומנמקת זאת בכך ש"כוחו בכרמלית לא גזרו" – חכמים אסרו הוצאה מרשות היחיד לכרמלית רק כאשר האדם מוציא את החפץ בידיו, אך לא כאשר הוא משליך אותו ברשות היחיד וכתוצאה מכך החפץ מתגלגל ויורד לכרמלית.
הראשונים נחלקו בנוגע לטעם ההיתר. גישה אחת מובאת בתוספות הרי"ד, שהסביר שגם ברשות הרבים הוצאה על ידי כוחו של האדם אסורה מדרבנן בלבד, ובכרמלית – שההוצאה בה נאסרה מדרבנן בלבד – הקלו חכמים ולא אסרו הוצאה על ידי כוחו כלל.
[ר' יוסף ענגיל (גליוני הש"ס קא ע"א) הרחיב טענה זו וכתב שגם מלאכות שבת אחרות אינן אסורות כאשר האדם אינו מבצע אותן בידיו ממש אלא בעזרת כוחו. לעומתו, החלקת יואב (ב, סז) הגביל את ההיתר ב"כוחו" למלאכת הוצאה בלבד, והסביר שהדבר נובע מכך שהוצאה היא "מלאכה גרועה", המוגבלת לדברים מעין אלו שנעשו במשכן. מכיון שבמשכן לא היו מוציאים חפצים באופן עקיף, אין איסור בהוצאה כזו.]
לעומת גישה זו, ראשונים אחרים סברו שהוצאה על ידי "כוחו" אסורה ברשות הרבים גם מדאורייתא (ראו ביאור הגר"א סי' שיד, ויש שהבינו כך גם מדברי רש"י), אלא שחכמים הקלו בנוגע לכרמלית והתירו אף דברים שברשות הרבים הם אסורים מדאורייתא.
בעוד שעל פי הגישה הראשונה מובן מדוע התירו חכמים הוצאה על ידי כוחו בכרמלית, שהרי כדי לאסור יש לצרף זו לזו שתי גזירות דרבנן, על פי הגישה השניה יש צורך להסביר מהו יסוד ההיתר.
לא נעסוק כאן בגדרי הדין ובכל הנימוקים שהביאו הראשונים, ונתמקד בדבריו של היראים (סי' רעד), שהסביר שמדובר בקולא מיוחדת בים, שאינה שייכת בכל כרמלית.
[היראים מביא דוגמא נוספת לכך שחכמים הקלו בנוגע לרשויות במים – בהמשך (קא ע"ב) קובעת הגמרא ש"מחיצה תלויה" מתירה במים, ולא במקומות נוספים. ההסבר שנביא להלן פחות מתאים במקרה זה, ויש לעיין בו בנפרד, ואכמ"ל.]
יתכן שהיתר הוצאה על ידי כוחו קשור לאופיו הייחודי של הים כרשות עצמאית בשבת. בדרך כלל כרמלית היא רשות הרבים שיש בה פגם מסוים – הרבים אינם מצויים בה, ולכן היא היתה אמורה להיות מקום פטור, אולם חכמים גזרו שהיא תיחשב רשות עצמאית – כרמלית (לעיתים כרמלית היא דוקא רשות היחיד שיש בה פגם כלשהו, כגון קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, ואכמ"ל). לעומת כרמלית מעין זו, הים איננו רק מקום שהרבים אינם מצויים בו: יש בו פגם נוסף – בדרך כלל החפצים המוצאים לתוכו אינם משתמרים, והם מוצאים לצורך איבודם. כך המצב גם במקרה שבסוגייתנו – השופכין הנזרקים לים נועדו לאיבוד, והאדם אינו מעוניין בהם. בכך הים שונה מרשויות אחרות – הוא איננו יעד מתאים למלאכת הוצאה, שבדרך כלל נועדה לצורך שימוש בחפץ במקום שאליו הוצא (ראו גם בגמרא לעיל בדף צד, שעסקה בהוצאה לצרכים אחרים כ"מלאכה שאינה צריכה לגופה").
לאור הבעייתיות של הים כרשות המהווה יעד למלאכת הוצאה ניתן להסביר גם מדוע הקלו בו בהוצאה על ידי כוחו. הוצאה מושלמת מכילה שני מרכיבים:
א. פעולת הוצאה.
ב. מטרת הוצאה.
בהוצאה על ידי כוחו יש פגם בפעולת ההוצאה, ובהוצאה לים ישנו פגם במטרת ההוצאה, שהרי החפץ הולך לאיבוד. חכמים גזרו על הוצאה שבה חסר אחד משני המרכיבים הללו, אך לא על הוצאה שבה שני המרכיבים פגומים.
יהודה רוזנברג