דילוג לתוכן העיקרי

חנוכה | שבת | דף כא ע"א | חיללו כל השמנים

קובץ טקסט


"...שכשנכנסו היונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמנה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה."

פתחנו בבריתא המובאת בגמרא מסכת שבת דף כא ע"א הידועה בשמה 'מאי חנוכה'. ברייתא זו היא בעצם אחת מהמקורות התנאיים היחידים שיש לנו על חג החנוכה. שלא כמו פורים, לא זכתה חנוכה למסכת בפני עצמה, אלא למספר דפים בודדים במסכת שבת, וקטעים מסוימים במגילת תענית.

כל ילד יהודי יודע כי אחד מן המוקדים המרכזים בחג החנוכה הוא נס פך השמן. הרב זווין בספרו 'מועדים בהלכה' מביא קובץ קושיות שהעלו הפרשנים על הצורך בנס. כאמור בבריתא, בגלל שהיוונים טמאו את השמנים לא היה שמן טהור ביד המכבים כדי להדליק את המנורה לאחר טיהור המקדש. אולם המעיין קצת בהלכות טומאה וטהרה יגלה כי לא היה צורך בנס זה מכמה סיבות:

א. כלל נקוט בידנו כי טומאה הותרה בציבור - כך פוסקת הגמרא ביומא דף ו ע"א. אם כן בגלל שהדלקת המנורה היא עניין ציבורי, ניתן היה להתיר את השימוש בשמן טמא.

ב. מבחינה מציאותית גם הפך שנמצא חתום בחותמו של כהן גדול, היה אמור להטמא על ידי הכוהנים שחזרו מן המלחמה, שבודאי היו טמאי מתים.

לאור השאלות האלו ננסה לברר מחדש מדוע נזקקו החשמונאים לנס.

ובאו פריצים וחללוה

לשם כך נפנה לגמרא במסכת עבודה זרה בדף נב ע"ב:

"מזרחית צפונית - בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יוון, ואמר רב ששת: לעבודה זרה. אמר רב פפא: התם קרא אשכח ודרש, דכתיב: 'ובאו בה פריצים וחללוה[1]' אמרי היכי נעביד? ניתברינהו, 'אבנים שלמות[2]' אמר רחמנא, ננסירנהו - 'לא תניף עליהם ברזל' אמר רחמנא. ואמאי? ליתברינהו ולישקלינהו לנפשייהו?"

הגמרא מספרת על החשמונאים שביקשו לגנוז את אבני המזבח לאחר שטמאו אותו היונים, ולהניחם באחת מהלשכות שהיו בהר הבית. הסיבה שלא היה ניתן לחדש את השמוש באבנים היא בגלל שהיוונים שיקצום, או לדעת רב ששת עבדו עליהם עבודה זרה. מכאן רוצה להסיק הגמרא שכל שימוש בכלי הקודש לעבודה זרה מפקיע את הכלים מקדושתם, ומסקנה זו נסמכת על הפסוק ביחזקאל 'ובאו פריצים וחללוה'.

הראשונים הסתפקו כיצד פוקעת הקדושה. שיטת רש"י (ד"ה דכתיב באו) היא:

"מכיון שנכנסו גוים להיכל יצאו כליו לחולין, וכיוון דנפקי לחולין קנינהו בהיפקרא, והוו להו דידהו, וכשנשתמשו בהן לעבודה זרה נאסרו."

רש"י מבין שעצם כניסתם של היוונים להיכל - פגעה בקדושתו. משמעות הפגיעה היתה שהכלים יצאו לחולין, כלומר הם אינם עוד בבעלות הקודש והרי הם כהפקר. היוונים שהשתמשו בכלים קנאום ובכך הוציאו את הכלים מכלל כלי קודש. הרמב"ן במלחמות (כד ע"א בדפי הרי"ף) מוסיף שדבר דומה קרה לכל כלי השרת ולכן גנזום בית חשמונאי[3].

בעל המאור (כד ע"א בדפי הרי"ף) חולק על רש"י:

"דנפקו לחולין על ידי ישראל, וזכו בהם עובדי כוכבים מיד ישראל, דכתיב 'ובאו בה פריצים וחללוה'."

לשיטתו כלי המקדש נתחללו על ידי יהודים לא הגונים שעבדו עבודה זרה, והיוונים רק השלימו את המהלך שהתחילו המתיוונים. ניתן לומר שבעצם המחלוקת בין רש"י והרמב"ן לבעל המאור היא בפרשנות המילה 'פריצים' בפסוק. על פי בעל המאור הפריצים היו יהודים שסרחו (מתיונים), על פי הרמב"ן הפריצים הם הגוים עצמם.

המעיין בפסוקים בספר יחזקאל (ז', כ - כב) יגלה כי הפשט נוטה לכיוונו של בעל המאור:

"וצבי עדיו - לגאון שמהו, וצלמי תועבתם, שיקוציהם עשו בו; על כן נתתיו להם לנדה. ונתתיו ביד הזרים לבז ולרשעי הארץ - לשלל וחללוהֻ. והסבותי פני מהם - וחללו את צפוני, ובאו בה פריצים וחללוה."

מפסוק כ עולה כי הסיבה לחילול המקדש על ידי הגוים היא העבודה זרה שעבדו עם ישראל. צבי עדיו הם כלי המקדש, וצלמי תעבותיהם היא העבודה זרה[4] שהוכנסה למקדש על ידי מלכי ישראל הרשעים (מנשה, יאזניהו בן שפן, הזקנים, והנשים המבכות את התמוז), במקביל לעבודת הקודש. הפריצים בפסוק כב' הם כבר אותם הגויים שיחללו את המקדש לאחר כיבושה.

קדושת הגוף

כאמור נחלקו בעל המאור והרמב"ן כיצד הופקעה הקדושה. וכדי להבין את מחלוקתם יש להסביר:

במקדש קיימות שתי רמות של קדושה: קדושת הגוף וקדושת דמים. כאשר אדם משתמש בחפצים ששייכים לקודש הוא נחשב מועל[5]. ההבנה הפשוטה היא, שמעילה מוציאה את החפץ מרשות ההקדש לרשות הדיוט. המעילה מפקיעה קדושת הדמים שחלה על קניין הפירות שבחפץ, כלומר על האפשרות להשתמש בו. הקדושה השנייה שקיימת במקדש היא קדושת הגוף זו היא קדושה אימננטית בחפץ, כלומר הקדושה חלה בגוף החפץ עצמו. לכאורה, על פניו, אין הבדל בין הקדושות וכל המשתמש בחפץ שיש בו קדושה - מעל. הנפקא מינה בין הקדושות היא במקרה ששנים מעלו בחפץ בזה אחר זה, וכך פוסק הרמב"ם בהלכות מעילה פרק ו', הלכות ג - ה:

"(ג) המועל בקדשי בדק הבית - כיון שמעל בשגגה נתחלל הקדש, וזה שנהנה אחריו פטור...

(ד) ואין מועל אחר מועל במקודשים. אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד. כיצד? בקע בקרדום של הקדש ונהנה כפרוטה ופגם, ובא חבירו ובקע בו ונהנה ופגם - כולם מעלו.

(ה) בהמת קדשי מזבח אינה כן, אלא יש בה מועל אחר מועל עד כמה פעמים... ויראה לי שדין המנחות, והעופות, והנסכים וכלי השרת כדין הבהמה - שכולן קדושת הגוף."

קודשי בדק הבית קדושים בקדושת דמים ולא בקדושת הגוף - ולכן אין בהם דין מועל אחר מועל. לעיל הסברנו שמעילה היא הוצאת החפץ מרשות הקדש. חפץ שקדוש בקדושת דמים בלבד יצא מרשות הקדש כבר במעילה הראשונה, ולכן המועל השני פטור. לעומת זאת קודשי מזבח וכלי השרת קדושים בקדושת הגוף, שאינה פוקעת במעילה הראשונה. קדושת הגוף בעצם לא פוקעת לעולם, היא אימננטית בחפץ ולא ניתן להוציאה - ולכן יש בהם דין מועל אחר מועל. לעומת זאת קדושת דמים קשורה ליכולת השימוש בחפץ ולא בגוף עצמו, לכן ניתן להפקיע את הקדושה על ידי כל שימוש שאינו שייך לקודש.

אבני המזבח

הרמב"ן ובעל המאור נחלקו בשאלה מה הוא מעמדם של אבני המזבח. על פי הרמב"ן המזבח הוא אחד מכלי שרת ולכן הוא קדוש בקדושת הגוף. לעומת זאת בעל המאור סובר שהאבנים אינן מכלי שרת ושייכים לבדק הבית - ולכן הם קדושים בקדושת דמים. (בדק הבית הוא שם כולל לכל החפצים במקדש שהם אינם כלי שרת. כלים אלו קדושים בקדושת דמים בלבד).

המחלוקת סביב אופי הקדושה של אבני המזבח, תלויה בהבנה מה היה מעמדם של האבנים. על פי בעל המאור אבני המזבח לא היו מכלי שרת לכן די היה בפריצים היהודים שישתמשו בהם כדי להפקיע אותם מקדושת הדמים ולהוציאם לחולין. הגוים שהשתמשו אחר כך באבנים גם לעבודה זרה שלהם, פשוט העמיקו את החילול. הרמב"ן לעומת זאת מבין שהאבנים הם מכלי שרת ובכדי להפקיע את קדושת הגוף שלהם היה צורך בגזרת כתוב מיוחדת של 'באו פריצים'.

על פי רש"י קדושת הגוף פקעה, כבר בכניסת הגוים למקדש, כדי לעבוד בו עבודה זרה. בית ה' לא יכול לסבול טומאת העבודה זרה, ולכן הקודש מסתלק מיד בכניסת העבודה זרה לתחומו.

עתה לאחר דיון זה, נחזור לנס פך השמן בו פתחנו. ונסביר שלא היה ניתן להשתמש בשמן, לא בגלל שהיוונים טמאו אותו, אלא בגלל שהם חללוהו. ולכן רק פך קטן, החתום בחותמו של כהן גדול שברור היה כי לא נעשה בו שמוש לעבודה זרה, היה טוב לשימוש.

ובכך מתורצות שתי הקושיות שהקשנו: לא מדובר בטומאה אלא בחילול, ולכן השמן נאסר לשימוש - שהרי רק טומאה הותרה בציבור. וכן מובן מדוע לא היתה בעיה להשתמש בפך השמן שנמצא למרות שבודאי נטמא על ידי מי שפתח אותו.

ספר מכבים

ניתן להציע שמחלוקת בעל המאור והרמב"ן סביב הגדרת הפקעת הטומאה של אבני המזבח, היא בעצם מחלוקת בהבנת מאורעות התקופה. בספר מכבים ד' פרק ד מסופר לנו על גימנסיון (מרכז ספורט) שבנה יסון בירושלים בסמוך למקדש, ובו פרחי כהונה צעירים מטפחים את גופם.

ניתן לומר שבעל המאור מבין שהשבר החל כאשר ישראל התחילו להטמא בתרבות היוונית והתחילו לעבוד בשיתוף את הקב"ה ואלילי יוון. רמב"ן ורש"י מבינים שהקלקול בעם היה רק סימן לקלקול החמור יותר של חילול הקודש. יכול להיות שהמחלוקת בגמרא בין רב ששת לבעל הגמרא סביב השאלה מה גרם לחילול, השיקוץ או העבודה זרה של היוונים, היא מחלוקת בעל המאור והרמב"ן, בשאלה מה הפקיע את הקדושה מהבית, שיקוצם של המתיונים או העבודה זרה של הגוים.

עזות דקדושה

בעל השפת אמת בדרשותיו לחנוכה (דרשה משנת תרמ"ה) כותב:

"היוונים היה להם עזות, ולכן מייחס להם הפסוק תואר נמר. וכאשר שמעתי ממורי וזקני ז"ל דכתיב 'ביה מיעוהי וירכתיה די נחש' (דניאל ב, לב) דאיתא בגמרא: מי שאינו כורע במודים שדרתו נעשה נחש[6], לכן תקנו הודאה שאחר שיצאו מתחת יד יוון היו יכולין לכרוע כראוי להשם יתברך כו'. ויתכן עוד שבני ישראל לקחו אחר כך מאתם העזות שנצרך לעבודת ה' כמאמר 'הוי עז כנמר קל כנשר כו'[7], והם הכחות שנוטלין בני ישראל מהמלכויות. ועל מדת התחזקות הנ"ל תקנו הלל. ועל הכנעה - הודאה."

אותה התיוונות ועבודת ה' בשיתוף, הביאה בסופו של דבר גם טוב לישראל. האקסטזה האלילית שהיתה מצויה בתוך התרבות היונית הביאה לישראל את העזות דקדושה - את היכולת לעבוד את הקב"ה בצורה טוטלית. האלילות והרגש הדתי הלא מרוסן הוא רע. הרב קוק בעולת ראיה מבין שפרשת העקדה היא ביטוי לרעיון זה. אברהם אבינו מראה לעולם כי גם רגש דתי צריך לרסן, והקב"ה שונא קורבנות אדם. מאידך את יכולת הנתינה האין סופית לקב"ה שהראה אברהם אין לפסול. עבודת ה' ברגש ובצורה סוחפת היא דבר טוב כאשר הדבר נעשה במיתון ובמידה. היוונים חיללו את הקודש, אולם מאותו חילול הצליח עם ישראל לעשות הלל והודאה. אותה הודאה שיסדו לנו חשמונאים היא ביטוי לרגש דתי טוב שמגביר את טהרה ודוחה את הטומאה.

מי יתן וימי החנוכה הבאים עלינו לטובה יוסיפו הרבה אור וטהרה ועזות דקדושה.

שאלת השבוע

קיימות חנוכיות מאשכנז עם שתי שמשים! מה יכול להיות הצורך ההלכתי לקיומו של שמש נוסף?

תשובה לשאלה מהשבוע שעבר

בשבוע שעבר שאלנו את שאלתו המפורסמת של הבית יוסף: מדוע אנו מדליקים נרות במשך שמונה ימים הרי הנס היה רק שבעה ימים (שהרי היה בפך שמן ליום אחד)?

תודה לידידה קורן ששלחה לנו את התשובה הבאה:

"ההסבר הזה די מפורסם... חג החנוכה מקביל לחג הסוכות, בספר המכבים הם מציינים זאת, בגלל שלא יכלו לחוג את הסוכות בזמן המלחמה עם היוונים... (הם חגגו את סוכות עם חנוכת המקדש - במשך שמונה ימים)
הדבר בא לידי ביטוי באחד הנימוקים של בית שמאי - כנגד פרי החג..."

תשובה נוספת שמצאנו היא של הרב פיינשטיין:

"כללו במניין ח' ימי החנוכה יום אחד שלא נעשה בו נס, כדי להראות שגם דרך הטבע הוא נס. ואף על פי שאין אדם מרגיש דבר זה עד שזה ניטל ממנו חס וחלילה, מכל מקום חז"ל רצו ללמד אותנו את הדבר הזה..."

 

 

 


[1] יחזקאל ז, כב.

[2] דברים כז, ה - ו: 'לא תניף עליהם ברזל, אבנים שלמות תבנה את מזבח ה.'

[3] הרמב"ן שם מחלק ומסביר שרק כניסה של גוי יכולה להפקיע קדושת כלים (ודין זה נלמד מגזירת הכתוב שנלמדה מהמילים 'ובאו בה פריצים וחיללוה'), אך יהודי, אף שהוא עובד עבודה זרה, לא יכול יכול להוציא כלים מרשות הקדש (ובכך הוא מסביר אחז לא חילל את כלי הקודש).

[4] וראה שם פרק ח פסוק ה: "ויאמר אלי בן אדם! שא נא עיניך דרך צפונה, ואשא עיני דרך צפונה, והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה בבאה." וראה שם גם פסוקים ז-י על תועבות זקני ישראל בחצר המקדש.

[5] בעל ערוך השולחן בשולחן הערוך העתיד חלק ג', עמ' לז סעיף ד', מסביר ומגדיר את המילה מעילה : "ודרשו עוד: 'כי תמעל מעל' - אין מעילה אלא שינוי, כלומר שמשנה הדבר מרשות גבוה לרשות הדיוט. ומשום שיש לשון מעילה לשון שקר... והאמת דמעילה בכולל הוא לשון בגידה כעין מרידה כדכתיב ביהושע: 'אם במרד ואם במעל וגו'', אבל אופן הבגידה אם בשקר ואם בשינוי רשות, וכן כל מעילה שבתורה כן הוא."

[6] בבא קמא טז ע"א.

[7] אבות פרק ה משנה כ.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)