שמואל ב | פרק י"ט | שובם של שמעי וציבא

 

א. מְשִׁיחַ ה'

בשיעור שעבר ראינו שדוד ביקש דווקא מאנשי יהודה להיות אלו שיעבירו אותו את הירדן וילווהו בדרכו חזרה לירושלים. והנה, עוד בטרם עבר את הירדן הזדמנו לפני דוד שני אנשים שפגש בזה אחר זה בשעת בריחתו מירושלים (לעיל פרק ט"ז, ראה שיעור 35):

(יז) וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים וַיֵּרֶד עִם אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד: (יח) וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן וְצִיבָא נַעַר בֵּית שָׁאוּל וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (יט) וְעָבְרָה הָעֲבָרָה[1] לַעֲבִיר אֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינָו וְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא נָפַל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן: (כ) וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָוֹן וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ:[2] (כא) כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל בֵּית יוֹסֵף לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:

על הסיבה לאזכור ציבא כאן נעמוד בע"ה בהמשך. תחילה נעסוק בפרשת שמעי בן גרא. שמעי מראה כאן חושים פוליטיים מפותחים. הוא הבין היטב לאן הרוח נושבת, וכשם שמיהר לפגוע בדוד בתחילת מרד אבשלום, כך הוא ממהר להתנצל לפניו בתחילת חזרתו לירושלים. שמעי יודע היטב שאין תירוץ למעשיו, ולכן הוא מכה על חטא, ואינו מנסה להצדיקם. הוא נוקט בטקטיקה של חנופה, ומציין כי הוא הראשון משבטי ישראל היורד לקבל את פני המלך. עם זה, שמעי גם מביא עמו אלף איש מבנימין, כדי להראות לדוד שהוא דמות בעלת השפעה, וכדאי להתחשב בו.

בשלב זה מתערב אבישי בן צרויה ומבקש מה שביקש כבר בשעת מעשה, בפרק ט"ז – להרוג את שמעי:

(כב) וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיֹּאמֶר הֲתַחַת זֹאת לֹא יוּמַת שִׁמְעִי כִּי קִלֵּל אֶת מְשִׁיחַ ה':

לא בכדי אבישי נוקט כאן במונח "משיח ה' ". במונח זה בדיוק השתמש דוד כשמנע את אבישי מהריגת שאול:

וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל הָעָם לַיְלָה וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָו וְאַבְנֵר וְהָעָם שֹׁכְבִים סְבִיבֹתָו. וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד סִגַּר אֱ‑לֹהִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה. וַיֹּאמֶר דָּוִד חַי ה' כִּי אִם ה' יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה. חָלִילָה לִּי מֵה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'...                      (שמ"א כ"ו, ז–יא)

ובכן, בדבריו לדוד רומז לו אבישי: 'הרי אתה הוא שדיברת על חומרת המעשה של פגיעה במשיח ה', גם כשאותו משיח ה' רדף אחריך להרגך על לא עוול בכפך. כיצד אפוא ניתן לעבור בשתיקה על פגיעתו של שמעי בן גרא בך, שאף אתה משיח ה'? אמנם בשעת מעשה מנעתני מלעשות זאת בגלל נסיבות השעה. אבל עתה, כששב ה' והאיר פניו אליך – כלום אין זו השעה לענוש את מי שפגע במשיח ה'?!'.

ברם, דוד מסרב להתפתות להצעה:

(כג) וַיֹּאמֶר דָּוִד מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל:

דוד שב ומוכיח את אבישי בכינוי "בני צרויה", כשם שהוכיחו בשעת מעשה (ט"ז, י), ורומז בזה שוב למזגם החם והבלתי-שקול של יואב ואבישי. דוד טוען שמזג זה הוא בעיה חמורה עבורו,[3] והוא מבטא חוסר הבנה של גדלות היום. יום שבו חוזר דוד למלכותו על כל ישראל, איננו יום לבוא חשבון עם מי שהאשים אותו בהשמדת בית שאול.[4] צעד זה עלול לפגוע במרקם העדין של יחסי דוד עם שבטי ישראל, העומד כעת בצומת דרכים רגיש ביותר; ומה עוד ששמעי בן גרא הביא עמו אלף איש משבט בנימין, ופגיעה בו תתפרש כפגיעה בהם. על כן קובע דוד נחרצות:

(כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי לֹא תָמוּת וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ:[5]

דוד חונן אפוא את שמעי – לעת עתה. אך צעד זה איננו נובע מתחושה שהתנצלותו של שמעי כנה, ושהוא ראוי באמת לסליחה על מעשיו החמורים בעבר, אלא רק מבעיית העיתוי. ואכן, בצוואתו לשלמה עתיד דוד להשאיר הוראות מפורשות בעניין שמעי: "וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַה' לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב. וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ[6] וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל" (מל"א ב', ח–ט).

ב. מפיבושת

כזכור, בפס' יח נזכר אדם נוסף שמיהר לקבל את פני דוד: "וְצִיבָא נַעַר בֵּית שָׁאוּל וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ". על אישיותו של ציבא הנוכל כבר עמדנו לעיל, בפרקים ט' וט"ז (שיעורים 19 ו-35). ראינו כי ציבא השתלט על נכסי בית שאול, ולאחר שהעבירם דוד לידי מפיבושת הפיסח, המתין לשעת כושר להשיבם לעצמו. במהלך מרד אבשלום הגיע ציבא אל דוד וסייע לו בציוד ובמזון, ובכך רכש את לבו של דוד והשיג ממנו בחזרה את נכסי מפיבושת, תוך שהוא מעליל עליו שנותר בירושלים על מנת לקבל את המלכות.[7] עמדנו על חוסר ההיגיון שבטענה זו, ועל החלטתו התמוהה של דוד להעביר את הנכסים לציבא מבלי לשמוע כלל את הצד השני. הסברנו כי ייתכן שדוד השליך על מפיבושת את רגשותיו המעורבים כלפי יונתן, שנשאר עם אביו, ולא הצטרף אל דוד בנדודיו.

מסתבר, שציבא ממהר אל דוד כדי לחזק את תמיכתו בו לפני הפגישה הצפויה בין דוד ומפיבושת, שבה עתיד דוד לשמוע את הגִרסה ההגיונית והשקולה של מפיבושת למה שקרה. ואכן, האירוע הראשון שמוזכר כשדוד שב לירושלים הוא השיחה עם מפיבושת:

(כה) וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו[8] וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ[9] וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּא בְשָׁלוֹם: (כו) וַיְהִי כִּי בָא יְרוּשָׁלִַם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת:

פרשה זו מתרחשת אפוא בירושלים, לאחר שכבר שב דוד לביתו, ועל הטעם להקדמתה לכאן נעמוד בע"ה בסוף השיעור. דוד תוקף מיד את מפיבושת: "לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת?!". דומה שבמשפט זה מסתתרת זעקה עמוקה יותר: 'למה לא הלכת עמי, יונתן? למה לא הלכת עמי, מפיבושת? למה לעולם אין אתם לצדי דווקא בשעה שאני זקוק יותר מכול לתמיכה מאנשים נאמנים? למה?!'.

אבל מפיבושת איננו נבהל, והוא משיב לדוד דברים נכוחים, הנשמעים כיוצאים מן הלב:

(כז) וַיֹּאמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי כִּי אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ: (כח) וַיְרַגֵּל[10] בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱ‑לֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ: (כט) כִּי לֹא הָיָה כָּל בֵּית אָבִי כִּי אִם אַנְשֵׁי מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַתָּשֶׁת אֶת עַבְדְּךָ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֹק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ:[11] 

מן הפסוקים נראה בבירור שהצדק עם מפיבושת. מפיבושת הסתכן ונהג מנהגי אבלות בזמן המרד. אין ספק שלא כך נוהג אדם היושב ומצפה ש"הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי" (ט"ז, ג), כפי שהעליל עליו ציבא. גם דבריו הנרגשים של מפיבושת על גדלות נפשו של דוד, שגמל עמו חסד למרות כל הנסיבות, מחזקים תחושה זו.

אבל דוד לא שת לבו לכל זאת:

(ל) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה:

דוד מגיב בקוצר רוח. הוא נוהג כאילו אין בידו להכריע עם מי הצדק, ומחלק את השדה בין ציבא ובין מפיבושת. כאן כבר לא היה דוד במצוקה ובמנוסה למדבר, אלא במנוחה בביתו. אם כן, מדוע לא נכנס לעובי הקורה של סכסוך זה? מסתבר שהכרעת 'יחלוקו' הזאת לא נבעה מספק של ממש בהבנת המקרה.[12] הכרעה זו מבטאת ספק אחר, שהיה משמעותי הרבה יותר בחייו של דוד: מה טיב יחסו של יונתן אליו. דוד לא השתחרר מספק זה, ובחר לתת לו ביטוי על גבו של מפיבושת המסכן. ויפה העיר אברבנאל, שבתחילת הפרשייה מפיבושת מכונה "בן שאול" (פס' כה) – "יחסו הכתוב עליו לרמוז שדוד לא התנהג עמו בזה כבן יהונתן, אשר אהבת נפשו אהבו, כי אם כבן שאול". ועל פי דרכנו נוסיף, שבכך ביקש הכתוב לרמוז כי בהתנהגותו בפרשה זו כרך דוד את מפיבושת ואת אביו עם שאול.

מעניינת גם תגובתו של מפיבושת לפסק דינו של דוד:

(לא) וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל הַמֶּלֶךְ גַּם אֶת הַכֹּל יִקָּח אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ:

תגובה זו מזכירה את משפט שלמה (מל"א ג'), הדומה בכמה דברים לסיפור שלפנינו: בשני המקרים המלך אמור לפסוק מי משני הצדדים דובר אמת; בשני המקרים הוא מכריע 'יחלוקו'; ובשני המקרים אחד מן המידיינים מביע נכונות לוותר על מה שקיבל. תגובתו של מפיבושת מזכירה את דברי האֵם במשפט שלמה: "בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ" (שם, כו). אלא ששלמה הבין בחכמתו כי מי שמוכן לוותר על הכול – הוא הצודק, ואילו דוד אינו מגיב לדברי מפיבושת, ומעמיד את הכרעתו במקומה.

חז"ל ביקרו קשות את החלטתו של דוד:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת 'אתה וציבא תחלקו את השדה', יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו                        (שבת נו ע"ב).

עד כמה נכונה טענה זו, הקושרת את טעותו של דוד כאן עם חלוקת הממלכה בין ירבעם ובין רחבעם, נראה בע"ה בהמשך האירועים. מכל מקום, חז"ל ראו בחומרה רבה את מעשהו של דוד, ומצאו בו שורש לצרות רבות שבאו על עם ישראל בהמשך.

לסיום נחזור לשאלה ששאלנו לעיל: מדוע נכתבה פרשייה זו, שאירעה כששב דוד לירושלים, כבר כאן, עוד לפני התיאור של חציית הירדן? כעת נוכל לומר שהסיפור הוקדם לכאן מסיבות תוכניות: על מנת לסמוך את פרשת ציבא ומפיבושת לפרשת שמעי בן גרא, כמו בפרק ט"ז; ועל מנת לצרף את כישלונו של דוד בדין שדה מפיבושת לטעות אחרת שעשה – מתן עדיפות מיוחדת לשבט יהודה, כפי שראינו בשיעור הקודם. על שתי הטעויות הללו עתיד דוד ליתן את הדין עד מהרה.