שובנו א-להי ישענו - שיחה ליום העצמאות

  • הרב יהודה עמיטל

"שובנו א-להי ישענו" / הרב יהודה עמיטל*

בספר תהילים אנו מוצאים שני מזמורים סמוכים זה לזה, המיוחסים שניהם לבני קורח - מזמורים פ"ד ופ"ה.

המזמור הראשון - מזמור פ"ד - מדבר על בית המקדש, ומתאר את הכיסופים והגעגועים עד כלות הנפש לחצרות ה':

"מה ידידות משכנותיך ה' צבאות! נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי... כי טוב יום בחצריך מאלף, בחרתי הסתופף בבית א-להַי מדור באהלי רשע". (תהילים פ"ד, ב-יא)

במזמור השני מנמיך המשורר האלוקי את ציפיותיו. עדיין מדבר הוא נשגבות על עתידו של ישראל ורואה ברוח קדשו את התופעה ההיסטורית המופלאה של תקומת ישראל וארצו; אך בלי חזון של השראת השכינה, ובלי חזון משכנות ה' וחצרותיו. המשורר מסתפק בשלושה פסוקים, התואמים את קורות בית ישראל בה' באייר תש"ח:

"רצית ה' ארצך, שבת שבות יעקב. נשאת עון עמך, כסית כל חטאתם סלה. אספת כל עברתך, השיבות מחרון אפך". (תהילים פ"ה, ב-ד)

"רצית ה' ארצך": כביכול, התפייסת עם ארצך אחרי אלפיים שנה של שממה, כאמור "ושממו עליה יֹשביה". הארץ נבנית, האדמה נותנת יבולה ועץ השדה נותן פריו. והעיקר - "שבת שבות יעקב": עם ישראל שב לארצו, וסוכת דוד הולכת ומוקמת. אמנם חזון משכנות ה' נראה רחוק, אבל גם מה שנתקיים - יש בו כדי להודות לקב"ה בהלל והודיה. "אספת כל עברתך": הפורענויות בגלות, שהיו תוצאות עברתו וחרון אפו ית' - נעלמו. העוונות נתכפרו. "נשאת עון עמך, כסית כל חטאתם סלה, אספת כל עברתך, השיבות מחרון אפך".

אולם המשורר אינו מסיים בכך את שירת מזמורו, אלא ממשיך ומבקש:

"שובנו א-להי ישענו והפר כעסך עמנו. הלעולם תאנף בנו, תמשֹך אפך לדֹר ודֹר? הלא אתה תשוב תחיֵנו ועמך ישמחו בך. הראנו ה' חסדך וישעך תתן לנו". (תהילים פ"ה, ה-ח)

אנו עומדים ותמהים. הלא כבר "אספת כל עברתך, השיבות מחרון אפך". מה פשר התחנונים "שובנו א-להי ישענו והפר כעסך עמנו", הבאים לאחר שכבר "רצית ה' את ארצך"?!

כדי להבין את פשר הדברים, עלינו לומר שהמשורר ראה ברוח קדשו את קורות עם ישראל בארצו אחרי הקמת המדינה וכינונה, מאז ה' באייר תש"ח. הוא רואה את ששת אלפי הקרבנות שנפלו במלחמת השחרור, כאשר כל האוכלוסייה היהודית מנתה כשש מאות אלף אנשים בלבד. הוא מביט ורואה את המלחמות שעם ישראל נאלץ להמשיך ולהילחם בהן להילחם על קיומו: מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת ההתשה, מלחמת שלום הגליל ומלחמת הטרור הקשה העכשווית. לאחר שראו כל זאת, עומדים בני קורח ומתחננים: "שובנו א-להי ישענו והפר כעסך עמנו".

מה מובנו של פסוק זה? בפשטות נראה כאילו נאמר "שובנו" - אנחנו, בני ישראל - אל "א-להי ישענו". אולם חז"ל במדרש תהילים הבינו אחרת:

"אמרו בני קרח: עד מתי אתה אומר "שובו בנים שובבים"? ישראל אומרים לך - שוב תחילה, שנאמר "שובה ה' עד מתי", ואתה אומר - לא כי, אלא "שובה ישראל". לא אתה תשוב לעצמך ולא אנו לעצמנו, אלא שנינו כאחד - "שובנו אלקי ישענו"".
(ילקוט שמעוני תהילים, תתל"ד)

כך שומעים חז"ל מפיהם של בני קורח: ריבונו של עולם! אמנם מאמינים אנו בלבנו כי אכן הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט, אבל אתה חונן לאדם דעת, חננת אותנו בדעה, בינה והשכל כדי להבין את דברי תורתך הקדושים. מבקשים אנו להבין בדעתנו, בבינתנו ובשכלנו את דרכי הנהגתך אותנו. "למה תביט בוגדים, תחריש בבלע רשע צדיק ממנו"?! כי עליך הורגנו כל היום! לפי הדעת שחוננת בנו, ריבונו של עולם, כביכול גם אתה נדרש לחזור בתשובה, כי יותר מדי זמן עמדת מרחוק ונאלמת לעתות בצרה. "לא אתה תשוב לעצמך ולא אנו לעצמנו, אלא שנינו כאחד - "שובנו אלוקי ישענו"".

אמר שלמה המלך: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג', א), ואומר בין השאר: "עת ספוד ועת רקוד" (קהלת ג', ד) - כלומר, עת מיוחדת לספוד ועת מיוחדת לרקוד. דברים אלו אמורים באבל יחיד ובשמחת יחיד, אבל כאשר מדובר בכלל ישראל - יש ורגשות ספוד ורקוד מתערבבים. אחד הרגעים הללו מתואר בנבואת ישעיהו:

"עוד יאמרו באזניך בני שִׁכֻּלָיִךְ - צר לי המקום, גשה לי ואֵשֵבה. ואמרת בלבבך - מי ילד לי את אלה, ואני שכולה וגלמודה, גֹלה וסורה, ואלה מי גִדֵל? הן אני נשארתי לבדי, אלה - איפה הם?!". (ישעיהו מ"ט, כ-כא)

רגשות השכול עדיין חזקים וכואבים, אך עם כל זה - הם אינם יכולים לדכא את רגשות ההתפעלות מתשועת ה'.

השנה אנו חוגגים את יום העצמאות בהלל ובהודאה, בשירה ובריקודים, תוך כדי תחושה צורבת של שכול ומספד. איננו יכולים להסתיר את רגשות הספוד והיגון אחרי חודש ניסן הטראגי במיוחד שחווינו בשנה הזאת; אבל יחד עם זה - אין אנו רוצים ואיננו יכולים לדכא את רגשות ההלל, ההודיה והשמחה על כל מה שזכינו לראות כאן בארץ מאז ה' באייר תש"ח.

אם אנחנו מדברים על רגשותינו המעורבים בשנה זאת - מה נאמר על דור תש"ח?! באותו ה' באייר מימדי הספוד היו איומים, ועם כל זה - אמרנו הלל שלם מתוך רגש של הודיה ושמחה. בחודשים הספורים שחלפו מכ"ט בנובמבר, יום החלטת האו"ם, עד יום ה' באייר, נפלו מאות קרבנות. ובערב יום העצמאות הגיעתנו הידיעה המרה על נפילת גוש עציון, על הריגתם של למעלה ממאה וחמישים לוחמים ועל שביית הנותרים בשבי הירדני. וכל אלו, אחרי נפילת שיירת הל"ה ושיירת נבי דניאל, ואחרי כל זה - אמרנו הלל.

התודעה ההיסטורית היתה אז חזקה, וכל בני הדור חשו כי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל שונה מהכרזות העצמאות של מדינות אחרות. יש כאן תופעת פלאים, חד פעמית בהיסטוריה: עם ממושך וממורט אחרי מוראות השואה קם, מתנער, ומכריז על עצמאותו כדי לפתוח את השערים לרבבות פליטי השואה.

מדינת ישראל נולדה במלחמה אכזרית, שנהרגה בה עשירית מהיישוב היהודי של אז. אם נבוא לספר כל הנסים והנפלאות שראינו במלחמה - יכלה הזמן והם לא יכלו. מאז תש"ח ועד הנה, אנו עדים לגידולה, להתפתחותה ולהתעצמותה של המדינה בכל התחומים. זוהי תופעה שאין אנו מכירים כדוגמתה בכל העולם.

יש צורך בגדלות נפש מיוחדת, כדי לשלב את הספוד עם הרקוד בעת אחת. אכן - יש בנו ממידה זאת. דור תש"ח הוריש לנו אותה.

אנו קוראים בתהילים: "למנצח לבני קֹרח על עלמות שיר" (תהילים מ"ו, א). אומרים על זה רבותינו:

"לעושה נפלאות גדולות לבדו. מהו לבדו? אמרו רבי פרוזדיק בר נחשא: הוא לבדו יודע מה עושה. כך אמרו בני קרח - "למנצח על עלמות". אמר רב אבדימי דמן חיפה: מעולמים הם הדברים שראינו, אין אנו יודעין מה ראינו". (ילקוט שמעוני תהילים, תשנ"א)

בעוונותינו, יש בינינו כאלו שמתיימרים לדעת הכל. אנחנו - אין לנו חלק עמהם. אנחנו יודעים שעלומים וסתומים הם הדברים שאנחנו רואים. יש לנו לא מעט תמיהות, אין לנו פשר לייסורים הרבים במהלך ישועתנו, אך בכל זאת - 'טוב להודות לה' '. "להגיד בבֹּקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהילים צ"ב, ג). אנו מודים לקב"ה כאשר אנו רואים את חסדיו המרובים בבהירות של בוקר, אך גם בלילות אנו ממשיכים להודות לו מתוך אמונה, וחשכת הלילה אינה משכיחה מאתנו את החסדים שראינו בבוקר. על כל מה שראינו וחווינו בבקרים ובלילות - "טוב להודות לה' ".

"ברגע קטֹן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך" (ישעיהו נ"ד, ז). ראינו רחמים גדולים בכינונה ובבניינה של המדינה, והיו לנו גם רגעים קטנים. אנו מתפללים שתמיד נדע להבחין ביחס שבין הרגעים הקטנים לבין הרחמים הגדולים שאנו עדים להם יום יום, גם בעת ספוד.

כאשר אנו מדברים על יום העצמאות בזיקה למאורעות הקשים שעוברים עלינו מזה שנה וחצי, עלינו לזכור עוד דבר.

בשנים האחרונות דיברנו לא פעם על מה שנתנה לנו עצם תקומת המדינה מעבר להגשמת חזון הנביאים של קיבוץ הגלויות ומעבר לסימני הקץ המגולה. התייחסנו לשלושה תחומים: ראשית - תקומת המדינה מהווה תשובה למצוקת היהודים חסרי הבית. פרט לזאת - כינונה של המדינה מהווה מרפא וסעד משמעותי לשיקומם הנפשי של ניצולי השואה. שלישית, מדינת ישראל היא תשובת המשקל של קידוש השם לחילול השם הגדול שנגרם בשואה.

בשנת תרצ"ז, שנים ספורות לפני המבול, נשא הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד נאום בפני הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל. בדבריו הוא התייחס לשאלת ארץ ישראל ולכינון השלטון היהודי בה - שאלה שהסעירה בחציה הראשון של המאה העשרים את העולם היהודי בכלל, ואת היהדות הנאמנה לדבר ה' בפרט. הרב מנחם זמבה הציג בפני באי הכינוס את המחלוקת בין מחייבי המדינה לבין שולליה[1]. המחייבים את מפעל העלייה וההתיישבות בארץ ישראל הם "אלה הרוצים לראות במהרה התכוננות מלכות ישראל, הוא מחמת גודל תשוקתם לקדש את שם שמים לעיני העמים. להראותם כי אחרי שעברו אלפי שנה ועם ישראל נע ונד בארץ - עוד לא אבד שברו ועוד חיה יחיה". לעומתם, המתנגדים מסתמכים על עמדתו העקרונית של ה"חתם סופר" הכותב: "אפשר כבר היה ראוי מכמה פעמים להיות נגאלים גאולה שאינה שלמה, או לשום שלום בינינו ובין אומות העולם שאנו שוכנים בצילם, או יותר מזה - להיות גאולה ממש, כמו בבית שני וכד'. אבל אין חפץ בזה... וטוב לישראל לסבול אורך הגלות כדי שתהיה בסוף גאולה שלמה". הגאון ר' מנחם זמבה הי"ד נמנע, אז בתרצ"ז, מלחוות דעתו ולהכריע בשאלה גורלית זו.

מי יגלה עפר מעיניך, הקדוש רבי מנחם! לא ה"חתם סופר" ולא הבאים בעקבותיו יכלו להעלות בדעתם כי האלטרנטיבה לציונות איננה סבל אורך הגלות, אלא השמדת יהודי אירופה. לאסוננו, הויכוח הוכרע במציאות האכזרית של השואה.

לא זו אף זו, בעקבות השואה לא נותרה שום סיבה בעולם לדחות את גילוי קידוש השם בעולם ע"י כינון מדינת ישראל. לאחר חילול השם הגדול של השואה נדרשה תשובה היסטורית של קידוש השם. תקומת המדינה וניצחונותיה במלחמות ישראל מול צבאות ארצות ערב שקמו עליה, היוו תשובה של קידוש השם.

לדעתנו, ישנו תחום נוסף שבו אמורה היתה מדינת ישראל לתרום תרומה מכרעת: תחום הזהות היהודית.

כבר הגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל עמד בספרו "משך חכמה" על כך שבהיות ישראל בגולה העיקר הוא הזהות היהודית, "שלא יאבדו קיומן וצורתן הלאומית" כלשונו (שמות י"ב, כג). בכך הוא רואה את יתרון גלות מצרים, שאע"פ שעבדו ע"ז - בכל זאת שמרו על ייחודם, על פני גלות בבל, שהיו שומרים גופי תורה אך לא שמרו על הסייגים שעניינם שלא יתערבו בין העמים.

רבותי, כל עוד היהודים שמרו על מצוות התורה - לא היו בעיות עם זהותם היהודית. אולם כאשר חלק גדול מעם ישראל עזב את התורה והתחיל להתבולל - חשבנו שאולי תקומת המדינה היא עצה מרחוק, משומר ישראל, לשמור על זהותם היהודית של שארית ישראל שנתרחקו מתורה וממצוות. קיווינו שההזדהות עם מדינת ישראל תחזק במידה מסוימת גם את הזהות היהודית של יהודי התפוצות שהתרחקו. נודה על האמת. במשך השנים שעברו מאז תקומת המדינה נתרבו אצלנו הספקות: האם די בהחזקת אזרחות ישראלית או בשימוש בשפה העברית בלבד, ללא התוודעות והתקשרות לתוכנה של היהדות, כדי להבטיח את הזהות היהודית? היינו עדים להתנגדות קנטרנית מצד חוגים חילוניים מסויימים נגד עצם הזכרת הפסוק "הן עם לבדד ישכֹּן ובגוים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, ט). הם ראו בכך ביטוי של גלותיות, והיו בטוחים שהתקופה הזאת עברה לחלוטין וכיום אנחנו עם נורמלי במשפחת העמים.

המאבק הקשה נגד מתקפת הטרור הרצחני, שבאה עלינו דווקא אחרי ניסיון השגת ההסכם בקמפ-דייויד, החזיר למדינת ישראל את ייעודה בחיזוק הזהות היהודית. לאחר שהתברר בצורה מובהקת כי המלחמה היא על עצם קיומנו וכי האויב כופר בעצם זכותנו להתקיים כמדינת היהודים בכל גבול שהוא - הוחדרה והופנמה ההכרה שאכן לא ככל הגויים בית ישראל. הגדרתו של עם ישראל כעם נורמלי נראית היום כהזיה או כחלום שווא. בימים אלו שבה וחוזרת ההכרה שאכן אנו "עם לבדד ישכֹּן ובגוים לא יתחשב".

עם כל התקוממותנו נגד גל הצביעות של האנטישמיות בעולם כולו, ועם כל הקללה שבו - אולי יש בו גם נחמה פורתא. עלינו להכיר בכך שהמצב הקשה בארץ, וגל האנטישמיות העכור בעולם, הביאו להגברת הסולידריות של יהודי התפוצות עם ישראל, ולחיזוק מה של זהותם היהודית.

משנה תוקף יש לסולידריות ברוכה זו דווקא בתקופתנו, כאשר התרופפות הזהות היהודית עלולה לאיים לא רק על דמותנו כעם, אלא אף על קיומנו כמדינה.

אומר דבר בקשר לגל האנטישמיות שאנו עדים לו בימים אלה.

הגמרא אומרת: "ונברכו בך כל משפחות האדמה - אפילו משפחות הבאות הדרות באדמה, אין מתברכות אלא בשביל ישראל. "כל גויי הארץ" - אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא, אינן מתברכות אלא בשביל ישראל" (יבמות סג.). ובמדרש תנחומא תרומה: "אמר רבי יהושע בן לוי אלו היו האומות יודעים מה היה המשכן והמקדש יפים להם - באהליות וקסטריות היו מקיפין אותן לשמרן" (ט', ט). אומות העולם אינן יודעות כמה חשוב להן שלומו של עם ישראל. אלה הפוגעים בישראל - בסופו של דבר יפגעו גם בעמים אחרים. היטלר וסטאלין ימ"ש החלו את פגיעתם ביהודים, ובסוף הביאו קטסטרופה לעולם כולו. מיליוני בני אדם, מכל אומות העולם, שילמו על כך בחייהם.

לצערנו, אומות העולם טרם למדו את הלקח. מכת המתאבדים החלה בארץ, והגיעה לארה"ב ב11- בספטמבר למניינם. חגורות הנפץ של המתאבדים לא תעצרנה בארץ, והן עלולות להגיע גם לארצות אחרות. ההכרה הזאת מתחילה לחדור לארה"ב - אם כי בקול ענות חלושה - אך דווקא אירופה, שסבלה רבות במלחמת העולם האחרונה מצוררי היהודים, טרם התאוששה. כנראה שהאירופאים מבקשים להרגיע את מצפונם ביחס להתנהגותם בשואה, ועל כן הם שמחים ומתלהבים להוכיח שגם היהודים מתנהגים כמו הנאצים. על כך אנו עונים במילותיו של דוד המלך: "תֵאלמנה שפתי שקר, הדֹברות על צדיק עתק בגאוה ובוז" (תהילים ל"א, יט).

היום, ה' באייר, אנו אומרים הלל. בתוך ההלל יש פרק קטן, הקטן ביותר בכל התנ"ך, המורכב כולו משני פסוקים בלבד: "הללו את ה' כל גוים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה" (תהילים קי"ז).

אילו אומות העולם היו יודעות כמה חשוב להן שהקב"ה יגביר עלינו חסדו - היו הן נענות בפה מלא לקריאתנו להלל ולשבח את ד'. אך בעוונות, הן טרם נענו לקריאה זו. ועם כל זה - "אמת ה' לעולם הללויה".

אסיים בהמשכו של אותו מזמור שפתחתי בו:

"אשמעה מה ידבר הא-ל ה', כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה. אך קרוב ליראיו ישעו, לשכֹּן כבוד בארצנו". (תהילים פ"ה, ט-י)



* שיחה שנאמרה בישיבה בליל יום העצמאות תשס"ב.

[1] דברי הרב זמבה מובאים בספר "חידושי הגרמ"ז", סי נ"ד.