דילוג לתוכן העיקרי

ראש השנה | דף ל | תקיעת שופר בשבת

הסוגיה הפותחת את הפרק הרביעי במסכתנו עוסקת בגזירת חכמים שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת. בתחילה הציעה הגמרא שמדובר בדין דאורייתא, אך לבסוף הסיקה שמדובר בגזירה מדרבנן, בשל החשש שמא אדם שאינו יודע לתקוע בשופר ייטול אותו בידו וילך לאדם הבקי בכך, ובתוך כך יעביר את השופר ארבע אמות ברשות הרבים (מן הירושלמי נראה כפי שהציעה הגמרא בהוה-אמינא, שאכן מדובר בדין דאורייתא, ואכמ"ל). לאור הסבר זה עוסקת הסוגיה במצבים שבהם חשש זה אינו שייך, ולכן מותר לתקוע גם בראש השנה שחל בשבת.

לא נאריך כאן בכל פרטי הסוגיה, אך נציין מחלוקת אחת שנתגלעה בין הראשונים. לדעת רוב הראשונים, לאחר שבטלה הסנהדרין אין עוד מקום שאפשר לתקוע בו בשבת, וכך נהוג כיום. אולם הרי"ף פסק אחרת, וכפי שהביא הר"ן בסוגייתנו – הרי"ף נהג, הלכה למעשה, לתקוע בראש השנה שחל בשבת:

"וקיימ"ל כת"ק, הלכך בב"ד של שלשה נמי תוקעין, ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו... ועל זה היה סומך לעשות מעשה בדבר, שהיו תוקעין בבית דינו בר"ה שחל להיות בשבת".

הרב זוין (המועדים בהלכה, ראש השנה פרק ד') מביא סיפור מעניין בהקשר זה:

"השאלה נתעוררה שוב בירושלים בשנות תרס"ה ותרס"ו, שחל רצופות, שנה אחר שנה, ראש השנה בשבת. תלמיד חכם גדול היה בירושלים, תקיף בדעתו ובעל מרץ – ר' עקיבא יוסף שלזינגר, והוא עשה תעמולה גדולה לתקוע בירושלים בשבת של ראש השנה... הצעתו היתה להתקבץ עַם רב בביהכ"נ של ר' יוחנן בן זכאי או בחורבת ר' יהודה החסיד, עם בתי הדינים של האשכנזים והספרדים, ולתקוע שם בשופר. לפי דבריו הסכימו לו הגאונים ר' שמואל סלאנט והאדר"ת, אלא ש'מעשה שטן הצליח' והתנגדות עצומה קמה מצד הממונים והכוללים ולא נתנו לו להפיק את רצונו. אגב, בירושלים ריננו אז שהוא עשה מעשה: השכים בבוקר, סגר את חלונות הבית ותקע בראש השנה שחל בשבת. אין לדעת אם הרינון היה אמת, אבל הדבר נתן ענין גדול לענות בו וירושלים 'רעשה'".

הרב זוין מביא (אך אינו מקבל) טיעונים נוספים שהועלו על ידי ר' עקיבה יוסף שלזינגר, ועל פיהם מעמדה של ירושלים שונה משל ערים אחרות, וגם לדעת חלק מהראשונים החולקים על הרי"ף מותר לתקוע בה בשבת. מכל מקום, החלטתו של הרב שלזינגר לתקוע למרות ההתנגדות לדבריו מעוררת שאלה חדשה: האם ראוי לאנשים אחרים ללכת לשמוע את תקיעתו? סוף סוף, גם אם לא נקבל את סברתו של הרב שלזינגר, הלוא השומע אינו עובר על שום איסור, ואם כן – לכאורה הוא 'מרוויח' את קיום המצווה בלא לעבור על האיסור!

נראה ששאלה זו קשורה להבנת אופייה של גזירת חכמים שלא לתקוע בשבת. ההבנה הפשוטה היא שחכמים גזרו שאסור לתקוע, אך גזירתם אינה נוגעת לרובד החיוב שמדאורייתא, שבו עדיין יש חובה, הנדחית מפני גזירת חכמים (שהרי חכמים יכולים לעקור דבר מן התורה ב'שב ואל תעשה'). אולם ייתכן שיש להבין את תקנת חכמים באופן קיצוני יותר: חכמים לא רק אסרו על התקיעה, אלא ביטלו את קיום המצווה של אדם העובר על גזירתם, ואדם שתקע למרות האיסור כלל לא קיים מצווה!

רעיון מעין זה עולה מדברי התוספות במספר מקומות ביחס לדינים שונים, כגון האפשרות שמי שקרא קריאת שמע כדעת בית שמאי, המחמירים, בניגוד לדעת בית הלל, לא יצא ידי חובתו (ראו בתוספות ברכות יא ע"א ד"ה תני, על פי הגמרא שם). אם כך הדבר גם ביחס לגזירת חכמים על תקיעה בשבת, הרי שגם אדם אחר שהיה שומע את ר' עקיבה יוסף שלזינגר, הנוהג על פי דעתו ותוקע בשבת, לא היה מקיים מצווה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)