דילוג לתוכן העיקרי

תרומה | לחם הפנים

קובץ טקסט

מקורות
ספר החינוך מונה בפרשתנו שתי מצוות עשה. המצווה הראשונה היא שנצטווינו לבנות את בית המקדש, מקום שמיועד להקרבת קרבנות ולאסיפת כלל ישראל בשלושת הרגלים. החינוך סובר שמצווה זו כוללת בתוכה את הציווי לעשות את כלי המקדש כגון השולחן, המנורה ומזבח. כדעת החינוך כתב גם הרמב"ם. הרמב"ן (השגות על ספר המצוות עשה ל"ז) חלק על הרמב"ם. לדעתו יש למנות את בנין בית הבחירה כמצווה אחת, ואת עשיית כל כלי מכלי המקדש, לדוגמא הארון והכפורת, כמצוה נפרדת, שהרי הימצאות הכלים אינה מעכבת את הקרבת הקרבנות. ומכאן שאין הכלים חלק מהמצווה לבנות בית אשר בו יוכלו להקריב קרבנות לה'.
הרמב"ן מודה שיש חלקים מהמקדש שאין למנותם כמצוות עצמאיות. כל דבר הנצרך לשם קיום מצווה אחרת, כלומר כל דבר שבגדר הכשר מצווה בלבד, אין למנותו כמצווה בפני עצמה. לכן לדעתו אין למנות את עשיית השולחן כמצווה עצמאית שהרי המצווה העיקרית היא בהיות לחם הפנים על השולחן. כל תכלית עשייתה של השולחן להניח עליה את לחם הפנים. השולחן הוא רק הכשר מצווה ולכן אין למנותו כמצווה נפרדת.
מצוות העשה השניה אותה מונה החינוך בפרשתנו היא מצות סידור לחם הפנים ולבונה. גם כאן החינוך הולך בעקבות הרמב"ם. ברשימת המצוות הקצרה בתחילת המשנה תורה כותב הרמב"ם (עשה כ"ז) "להסדיר לחם ולבונה לפני ה' בכל שבת שנאמר לחם פנים לפני תמיד". הראב"ד (שם) משיג עליו ושואל מדוע הרמב"ם לא מנה במנין המצוות את הקטרת הבזיכין (הלבונה) ואכילת לחם הפנים?
אמנם מצוות לחם הפנים הובאה בפרשת תרומה, אך את פרטי המצווה אנו מוצאים רק בהמשך, בפרשת אמור. בפרשת אמור נצטווינו (ויקרא כ"ד, ה-י) לקחת סולת, לאפות ממנה שתים עשרה חלות ולהניח את החלות בשתי קבוצות בנות שש חלות כל אחת. כמו כן, על כל חלה נצטווינו לתת לבונה. כך יש לעשות מידי שבת בשבתו ("תמיד"). מידי שבת, יש לשרוף את הלבונה על המזבח ואת הלחם יאכלו אהרן ובניו במקום קדוש.
נראה שלדעת הראב"ד ישנם ג' מצוות: א. להסדיר על השולחן את לחם הפנים. ב. הקטרת הבזיכין. ג. אכילת לחם הפנים. בביאור דעת הרמב"ם כותב הכסף משנה שהקטרת הלבונה ואכילת לחם הפנים לא נתפרשו בכתוב בלשון ציווי. מסתבר שלדעתו הקטרת הלבונה היא בגדר מתיר בלבד - ההקטרה מתירה לכהנים לאכול מלחם הפנים. ובענין האכילה גופא, כל שנאמר בפסוק זה הוא שאם ירצו הכהנים לאכול מלחם הפנים, האכילה צריכה להיות במקום קדוש.
הרמב"ם מרחיב בביאור מצווה זו (ספר המצוות עשה כ"ז) "היא שצונו להשים לחם הפנים לפניו תמיד והוא אמרו יתעלה ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד. וכבר ידעת לשון התורה להשים לחם חדש בכל שבת ושיהיה עמו לבונה ושיאכלו הכהנים הלחם הנעשה בשבת הקודם"
ר' חיים סולוביצ'יק מבריסק ביאר  (חידושי הגר"ח על הש"ס, ירושלים 1976) שחובת אכילת לחם הפנים נובעת מהחובה הכללית לאכול את שיירי המנחות (מצוות עשה פ"ח). אין כאן חובת אכילה יחודית ללחם הפנים אלא חובה כללית הקיימת לאכול את שיירי קרבן מנחה.
דברי הגר"ח מבוססים על ההנחה שלחם הפנים היא קרבן מנחה. להנחה זו מצאנו סימוכין במספר הלכות. מן התורה אסור לאפות קרבן מנחה חמץ (ויקרא ב, יא). בגמ' (מנחות נז.) מפורש שאיסור זה שייך גם ללחם הפנים שנאמר "כל המנחה אשר תקריבו לה'...". ועוד מצאנו שבגמ' (שם ח.) למדו את הדין שמנחה שאין בה שמן כשרה מלחם הפנים שלא היה בו שמן. רש"י שם מפרש שלחם הפנים היא מנחה.    
הגר"ח ביאר שגם את הקטרת הלבונה אין למנות כמצוה בפני עצמה. לדעתו אין חיוב להקטיר את הלבונה בכל שבת אלא החיוב הוא להקריב כל קרבן במועדו. כראיה לדבריו מביא הגר"ח מהירושלמי (שקלים ו,ב)  שם נאמר שבמקרה שלא אפו חלות חדשות, לא הוקטרו הבזיכין והחלות הישנות נותרו במקומם על שולחן לשבוע נוסף. אילו הקטרת הלבונה היתה מצווה בפני עצמה, מדוע לא הוקטרה כאשר לא נאפו לחמים חדשים? מדוע התמדת לחם הפנים הישנה על השולחן מונעת את הקטרת הלבונה? אלא מסתבר לומר שאין הקטרת הלבונה מצווה בפני עצמה ואין למנותה ככזו. כאשר מביאים לחמים חדשים, המצווה היא להקטיר את הלבונה כפי שיש מצווה כזו בכל הקרבת קרבן. במקרה זה הקטרת הלבונה היא ה"מתיר" לכהנים לאכול מלחם הפנים.
אף על פי שהחינוך ומפרשים אחרים הציעו טעמים שונים למצוות לחם הפנים, הרמב"ם היה קצת נבוך לגבי מצווה זו. בדבריו הנוגעים לטעמי המצוות כותב הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג, פרק מ"ה) "אבל השלחן ושיהא עליו לחם תמיד איני יודע לכך טעם, ולא מצאתי עד כה לאיזה דבר איחסהו". באופן דומה, בפזמון המפורסם שכתב האר"י, הנדפס בברכונים וסידורים רבים, ושרבים שרים אותם בשבת בבוקר, נאמר "יגלי לן טעמי דבתריסר נהמי" (יגלה לנו הטעם שבשנים עשר הלחמים). נראה שגם האר"י התקשה להבין את הטעם שבשורש מצווה זו.
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)