שומע ומוסיף

  • הרב עמיחי שהם
שיעור מספר 42
הרב עמיחי שהם
שומע ומוסיף
א. על תורה ויצירה
כאשר אנו ניגשים ללימוד תורה מתוך כוונה כנה לצלול בעולמה, ומתוך חשק ורצון לנסות ולהפוך לבני תורה, אנו עוברים תהליך ארוך שתחילתו בשינון החומר וסופו ביצירה נובעת.
בשלבים הראשונים ברור לנו שאנו עוסקים בתורת ה' - אנו נחשפים לידע שלא הכרנו, לצורת חשיבה אחרת, יש משהו זר ומוזר הממחיש לנו שהתורה נפרדת מאיתנו (טרנסצנדנטית לנו); עם המשך הלימוד, כאשר מעיין היצירה מתחיל לנבוע מתוכנו - סברות חדשות, רעיונות חדשים ודרישה מחודשת של הכתובים - מתעוררת השאלה האם עדיין מדובר בתורת ה': האם אין אנו סוטים ליצירה חדשה שהיא יותר שלנו ופחות תורת ה'?
מתח זה, שבין ההמשכיות מתוך התבטלות, לבין היצירה והחידוש מתוך צמיחה, הוא מרכיב יסודי בעולם הלימוד. את הצמיחה הזו, את המתח הזה, מגדירה הברייתא[1] "שומע ומוסיף". הברייתא משתמשת בעולם הדימויים של שיחה: מישהו משוחח עם חברו מתוך הקשבה ("שומע"), מבין את דברי חברו, ומוסיף על דבריו ("מוסיף"). נשמע פשוט, אך כל מי שהתנסה בניסיון להגיע לידי שיחה טובה יודע שאין זה כל כך פשוט להבין את נקודת המוצא של החבר, להצליח להביא את עצמו לאותה נקודה, וממנה להמשיך הלאה ולהוסיף משהו משלו.
תהליך זה העסיק רבות את חכמינו, ובגמרא ובמדרשים מופיעים התנסחויות שונות המציגות את התהליך של שמיעה (התבטלות) והוספה (יצירה).
ב. תורת ה' - תורתו
הגמרא בעבודה זרה מביאה רצף מימרות של רבא ביחס ללימוד תורה:
בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה, ולבסוף על שמו. שנאמר: "בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים, א', ב).
(ע"ז יט.).
רבא מדייק בלשון הפסוק בתהילים, ומבין שמדובר בתהליך. בתחילת הדרך ניגש הלומד ל"תורת ה'", דהיינו תורה חיצונית לו אליה הוא מתמסר ומתבטל. מתוך אותו לימוד ומתוך אותה התבטלות עוברת התורה מטמורפוזה והופכת להיות "תורתו". ההתבטלות של הלומד הופכת מחד את הלומד לחלק מהתורה, ומאידך התורה נטמעת בו, ומאותו השלב והלאה דבריו וחידושיו של הלומד הופכים להיות חלק מהתורה.
רבא אף מדריך אותנו כיצד להתקדם במסלול הלימודי:
לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה, שנאמר "בתורת ה'", והדר "ובתורתו יהגה".
(שם).
בתחילה יש 'לימוד', ומתוכו מגיע הלומד לאפשרות 'להגות', דהיינו לחדש או - בניסוח החסידי - "לומר תורות"[2]. אולם, אי אפשר להגיע לשלב היצירה מבלי לעבור בשלבים הקודמים של הלימוד. השלב הראשוני ביותר של הלימוד הוא 'גרסה', דהיינו לקרוא ולשנן אפילו ללא הבנה. לאחר מכן עוברים לשלב של עיסוק בהבנת התורה, ורק לבסוף מגיע השלב של להגות דברי תורה.
ג. מנהיגים וממשיכים
את המודל של "שומע ומוסיף" אנו יכולים למצוא גם ביחסים שבין אב לבנו ובין מנהיג לממשיך דרכו. מחד, ברורה ההתבטלות ומקור היניקה מדמות האב, אך מאידך ממשיך הדרך מפתח משהו משלו, וממשיך על פי מסורת אבות בדרכו המיוחדת.
כך, לדוגמא, ניתן להבין את דמותו של יצחק. כאשר אנו קוראים את פרשת תולדות אנו מגלים שיצחק בעצם חזר על המסלול של אברהם אביו: ההבטחות שנותן ה' ליצחק דומות מאוד להבטחות שנתן לאברהם; נדידה בעקבות רעב; פרשת "אחותי היא"; חפירת הבארות שאביו חפר והפלשתים סתמו אותם; וכריתת ברית עם אבימלך.[3] נוצרת התחושה שיצחק הוא 'שידור חוזר' של אברהם אביו.
אולם, עיון מדוקדק יותר בפסוקים מגלה שבעצם יצחק 'סוגר מעגלים' שאביו השאיר פתוחים. יצחק אמנם מגיע לצמתי הכרעה שכבר עבר בהם אביו, אך הוא מכריע בדרכו שלו.[4]
ד. פרשנות אחרת לברייתא
עד כה הלכנו בדרך מסוימת בהבנת הברייתא, ובדרך זו הלכו חלק מפרשני הברייתא.
ה"מדרש שמואל", למשל, אומר כך בפירושו השני:
וכן אמר שלמה המלך ע"ה: "ישמע חכם ויוסיף לקח" (משלי, א' ה), שלא די לחכם לשמוע לבד, רק יטרח וייגע עד שיוסיף לקח ויהיה שומע ומוסיף.[5]
בעל "המחזור ויטרי" פירש בצורה דומה:
מבין דבר מתוך דבר, דמאן דלא מוסיף יסיף,[6] אמר רב יוסף תקברניה אימיה (תענית לא.).
גם ר' יעקב ב"ר שמעון מבין שהברייתא דורשת מהלומד להמשיך ולפתח את הנלמד: פירוש "להבין דבר מתוך דבר" הוא להמשיך וליצור בתורה מתוך הבנת מה שקיבל ושמע מרבותיו. דרישתו ליצור היא חדה ונוקבת - מאן דלא מוסיף יסיף - מי שאינו מפתח ויוצר חייב מיתה.[7]
מאידך, חלק מפרשני הברייתא הבינו את "שומע ומוסיף" בצורה אחרת. כך, לדוגמא, ה"מדרש שמואל" עצמו הציג תחילה הסבר שונה לגמרי:
הכוונה כי לעולם הוא שומע דברי תורה מפי חכמים, ועם כל זה אינו קץ בה, רק מוסיף עוד לשמוע מאהבה וחיבה רבה.
לפי פירוש זה נמצא התלמיד תמיד בצד המקבל ומתבטל לדברי חכמים. צורה זו של לימוד יכולה להיות קשה מבחינה נפשית ("ועם כל זה אינו קץ בה"), אך מעלת הלומד שהוא מתגבר על הקושי הנפשי וממשיך לשמוע דברי תורה מפי חכמים ואינו פונה לשלב היצירה האישית. זהו פירוש הפוך לגמרי מההסבר השני אותו הביא המדרש שמואל עצמו.
התפארת ישראל הבין שהברייתא עוסקת ברב המלמד, ולא בתלמיד הלומד:
שומע דברי תלמידיו ואינו דוחם, וכשיוודע לו שלא היה להם די בדבריו הראשונים, לא יהיה לו למשא להוסיף על דבריו עד שיבינוהו היטב.
כלומר, הפנייה כאן היא לרב שישמע את דברי תלמידיו, את הבנתם ואת שאלותיהם על הנאמר, ולא ידחה אותם באמירת 'לא הבנתם אותי', אלא ימשיך לנסות ולהסביר את כוונתו עד שיבינוהו היטב. בפירוש זה מתהפכת השמיעה מקבלת התורה והתבטלות אליה, לנתינת התורה והקשבה לנקודת המבט של התלמיד.
מעניין לגלות כיצד שתי מילים הבאות להדריך אותנו כיצד לקנות תורה, הופכות עצמן ליצירה מרתקת.
 
 
נספח:
הסיפור
אצל אברהם
אצל יצחק
הבטחות ה'
י"ב, א' - ג'; י"ג, יד - יז; ט"ו, א'- כ"א; י"ז, א' - כ; י"ח, י'; כ"ב, יא - יט.
כ"ו, א' - ה; כ"ו, כד
נדידה בעקבות רעב
י"ב, י.
כ"ו, א.
"אחותי היא"
י"ב, יא - יג.
כ"ו, ז.
חפירת בארות
כ"א, כד - כו.
כ"ו, יז - כג; ל"ב - לג.
כריתת ברית עם אבימלך
כ"א, כב - לב.
כ"ו, כו - לא.
 
 
 
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, שנת תשע"א
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
 The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   לא בכדי מופיע קניין תורה זה בשלהי הברייתא (הקניין ה-43).
[2]   בחסידות נהוג להשתמש בביטוי "אמר תורה" ולא "אמר שיעור" או "הגה רעיון"; הגדרת דברי הרב כ"תורה" באה מתוך אותה תפיסה שדבריו נובעים ממקום של "תורתו", והם מסוגלים להשפיע ולעורר כמו שדברי התורה משפיעים על העולם.
[3]   עיינו במקורות המובאים כנספח בסוף השיעור.
[4]   עיינו במאמרו של יונתן גרוסמן על פרשת תולדות בבית המדרש הוירטואלי, תשנ"ט.
[5]   דברים אלו דומים לשלבי הלימוד שתיארנו לעיל: "לשמוע" הוא השלב הראשוני, של הגרסה; "יטרח ויגע" הוא השלב של עיסוק בדברי תורה; ו"שומע ומוסיף" הוא השלב של "בתורתו יהגה".
[6]   על פי אבות, א' יג.
[7]   רעיון זה של מחזור ויטרי נסמך על דברי הגמרא בבבא בתרא קכא:, וכן תענית לא., שם הכוונה היא להוסיף זמן לימוד. ר' יעקב ב"ר שמעון משתמש בגמרא זו כפרפראזה על החובה ליצירה תורנית.