שומע כעונה

  • הרב משה טרגין

שומע כעונה

הגמרא בכמה מקומות מתירה לאדם לצאת ידי חובת מצווה התלויה בדיבור (למשל אמירת ברכות) על ידי שימוש בדין 'שומע כעונה'. משמעות הדין היא שאדם יכול להקשיב לאדם אחר האומר את הברכה (ובמידת האפשר לענות אחריו אמן), במקום לברך בעצמו את הברכה בה הוא מחויב. בשיעור זה נעסוק במקורו ובאופיו של דין זה.

אופי דין 'שומע כעונה'

ישנה מחלוקת בסיסית בין רש"י ותוספות בעניין אופיו של דין 'שומע כעונה'. בשני מקומות (סוכה לח: וברכות כא:) נחלקו רש"י ותוספות לגבי דינו של אדם המצוי באמצע תפילת עמידה ושומע את הציבור אומרים קדושה. לדעת רש"י על האדם להפסיק את התפילה ולהקשיב לציבור האומר קדושה:

"וכן למתפללין בצבור, ושליח צבור אומר קדושה או יהא שמיה רבא, ישתקו בתפלתן וישמעו בכונה והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה יחזרו לתפלתן". (סוכה לח: ד"ה הוא אומר)

המתפלל יכול לצאת ידי חובת אמירת קדושה על ידי שמיעתה, מדין 'שומע כעונה'. תוספות חולקים, ולדעתם מי שמשתתף באמירת קדושה על ידי דין 'שומע כעונה' הריהו עושה הפסק בתפילתו:

"אלא ודאי אם היה שותק, הייתה שמיעתו הפסקת תפילתו". (שם ד"ה שמע ולא ענה)

נראה כי רש"י והתוספות הבינו בצורה שונה לגמרי את דין 'שומע כעונה'. תוספות הבינו את הביטוי כפשוטו - אדם המקשיב לברכה שאומר חברו, נחשב ממש כמי שאמר אותה בעצמו. בהקשר של תפילת עמידה, הקשבה לקדושה נחשבת כאמירתה בפועל, ועל כן היא נחשבת כהפסק בתפילה ממש. לעומת זאת, רש"י הבין כי ההקשבה מאפשרת קיום המצווה על ידי מעשה של אדם אחר; רוצה לומר, האומר או המברך הוא המקיים את המצווה בעבור השומע, אולי בהסתמך על צורה מסוימת של שליחות. ממילא, אין השומע נחשב כאומר את הקדושה בעצמו, ועל כן אין בכך הפסק בתפילת עמידה.

מחלוקת זו בין רש"י והתוספות נוגעת בהבנת תפקידה של כ"ף הדמיון. מהי כוונת הגמרא כאשר היא אומרת "שומע כעונה" - האם ההשוואה היא מלאה, דהיינו, מבחינה הלכתית שמיעה כמוה כצורה אחרת של אמירה; או, שמא עלינו להבין את המימרה הזו כהשאלה בלבד - כלומר אדם המקשיב לחברו יצא ידי חובתו בדיוק כמו אדם שממש אמר את הדברים בפועל, אבל רק מן הבחינה הדינית.

מקור הדין

מעניין, שהפסוק שאותו מביאה הגמרא (סוכה לח:) כמקור לדין זה, מתאים יותר להבנה שמעלים התוספות:

"מנין לשומע כעונה? דכתיב, 'את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה' [מלכים ב כ"ב, טז] - וכי יאשיהו קראן?! והלא שפן קראן, דכתיב, 'ויקראהו שפן לפני המלך' [שם י]! אלא, מכאן לשומע כעונה".

בספר מלכים ב פרק כ"ב מתוארת פרשת ספר התורה שנמצא בזמן מלכות יאשיהו, מציאה שעוררה תנועת תשובה לאומית. בפסוק שם נאמר: "את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה", וזאת על אף שיאשיהו רק הקשיב לקריאתו של שפן סופר המלך. מפסוק זה אכן עולה כי השומע קריאה של אחרים כמוהו כקורא בעצמו ממש.

השלכות נוספות לשאלת אופי הדין

השלכה נוספת לחקירה זו נוגעת ליכולת לקיים את חיוב קריאת התורה על ידי דין 'שומע כעונה'. שאלה זו עלתה לדיון בהקשר לשאלה אחרת: האם ניתן לקרוא לסומא (עיוור) לעלות לתורה. היעב"ץ (רבי יעקב מעמדין, שו"ת שאילת יעב"ץ, חלק א סימן ע"ה) אסר העלאת סומא לתורה, בעוד הט"ז (אורח חיים סימן קמ"א ס"ק ג) התיר זאת. אדם העולה לתורה חייב לקרוא מן הכתב - דבר שנבצר מיכולתו של הסומא לעשות בעצמו. האם ניתן להתיר שאדם אחר יקרא עבור הסומא, וכך ייצא הסומא ידי חובת הקריאה מדין 'שומע כעונה'? אם משמעות דין 'שומע כעונה' היא שאנחנו יכולים לייחס את קריאתו של ראובן הקורא לשמעון השומע, אזי נוכל להסכים עם הט"ז ולאפשר לסומא לעלות לתורה; הסומא בעצם מאמץ את הקריאה שקרא עבורו חברו, וקריאה זו נעשתה מן הכתב כנדרש. לעומת זאת, אם נאמר שדין 'שומע כעונה' קובע שפעולת השמיעה כמוה כפעולת אמירה בפועל, לא נוכל לאפשר לסומא לקרוא בתורה מדין זה, שהרי הוא אינו רואה את הכתב. ניתן להשתמש בדין 'שומע כעונה' רק בדברים שבהם יש צורך באמירה בלבד, אבל בדברים בהם קיימת חובה לקרוא מן הכתב לא נוכל להשתמש בדין 'שומע כעונה'.

שאלה בעלת מבנה דומה נידונה במחלוקת בין בית הלוי והנצי"ב. האם יכול כהן לקיים את מצוות ברכת כהנים בעזרת דין 'שומע כעונה'? לדעת בית הלוי, היות שברכת כהנים צריכה להיאמר בקול רם (כפי שקובעת הגמרא בסוטה לח.), דין 'שומע כעונה' לא יועיל כאן. מסתבר שהוא הבין שדין 'שומע כעונה' הוא צורה נוספת של אמירה; שמיעה כמוה כאמירת הדברים בפועל. אולם במקרה זה אמירה החלה על ידי שמיעה לא תספיק, שכן יש צורך בקול רם, וזה איננו בנמצא כאן. לעומת זאת, הנצי"ב סבר כי דין 'שומע כעונה' מאפשר לייחס את אמירתו של האומר גם כלפי השומע. שמיעת שאר הכהנים המברכים מאפשרת לכהן השותק להתייחס לאמירתם של שאר הכהנים כלאמירתו שלו, ומעתה יש כאן אמירה של הברכה בקול רם, שבה יוצאים ידי חובה. החזון איש הסכים לדברי הנצי"ב, והביא ראיה לכך ש'שומע כעונה' אינו מהווה אופן קיום חלופי לאמירה. המשנה במסכת סוכה (לח.) דורשת כי דין 'שומע כעונה' יחול רק על ידי מי שמחויב במצווה בעצמו. משום כך קטן אינו יכול לומר הלל עבור הגדול, שכן הוא עצמו אינו מחויב באמירת הלל. אם אופיו של דין 'שומע כעונה' הוא שהשומע נחשב כאילו ממש אמר את הדברים בעצמו, לא היה מקום להגביל את השימוש בדין רק למקרים בהם האומר מחויב במצווה. במקרה כזה שמיעת הקטן הייתה הופכת את הגדול לכזה שאמר את ההלל בעצמו. מן הגמרא הזו עולה, כי דין 'שומע כעונה' מאפשר לאדם לקשור את עצמו למצווה אותה מקיים חברו. אותו אדם מבצע את המצווה עבור השומע, ועליו להיות מחויב במצווה בעצמו.