שופר של איל

  • הרב משה ליכטנשטיין

שופר של איל *

"אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. ואמר רבי יצחק למה תוקעין בראש השנה? למה תוקעין?! רחמנא אמר תקעו! אלא למה מריעין? מריעין?! רחמנא אמר -  זכרון תרועה. אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן."  (בבלי ראש השנה טז ע"א)
מדברי הגמרא עולים שני נימוקים מדוע לתקוע בשופר של איל. הראשון הוא שהשופר מזכיר את עקידת יצחק, והשני הוא כדי לבלבל את השטן. נראה, שאותם שני נימוקים לא עומדים בפני עצמם, אלא הם מביעים רעיון משותף. באופן כלשהו, דווקא שופר של איל שמזכיר את עקידת יצחק מצליח לבלבל את השטן. כדי להבין את קביעת הגמרא, עלינו לשוב לתיאור עקידת יצחק בספר בראשית.
"בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק [...] וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:  וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:  וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים:  וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ:  וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:  וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:  וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ."  (בראשית כ"ב, ד-י)
מיקומו של האיל בפרשת העקידה נראה תמוה. על פניו, שיא הדרמה הינו השלב בו אברהם עומד לעקוד את בנו, אך הקב"ה אומר לו "אל תשלח ידך אל הנער". ההמשך, בו אברהם מעלה את האיל לעולה נראה כמו ספיח של הסיפור ולא כחלק עקרוני ממנו. על כורחנו, שיש להבין שגם בהקרבת האיל יש משמעות ומסר, כמו בעקידה עצמה.
גם מלשון הפסוקים נראה שישנו קשר בין החלק הראשון בעקידה, לבין החלק השני. בתיאור ההכנות לקראת העקידה מופיעים הפעלים 'וישא אברהם את עיניו' 'והעלהו שם לעולה'. פעלים דומים נמצאים גם כאשר אברהם מקריב את האיל 'וישא אברהם את עיניו' 'ויעלהו לעלה תחת בנו'. כנראה, שהמסר הבוקע ועולה מתוך סיפור העקידה נמשך אל תוך הקרבת האיל.
אם נתבונן נראה שגם בפרשיות נוספות במקרא, האיל תופס מקום מרכזי. בחנוכת המשכן הוקרב איל המילואים, וגם ביום הכיפורים מעלה הכהן הגדול אילים לחטאת. מהי המשמעות של העלאת איל לקרבן? אפשר להציע, שהאיל מסמל כוח ועוצמה, אותם אנו מעלים על גבי המזבח. גם בימינו המילה איל מייצגת כוח, כמו שניתן לראות מהביטוי 'איל הון' וביטויים רבים נוספים. גם דניאל, מתאר את האיל כישות רבת עוצמה:
"אֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַיִל אֶחָד עֹמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל וְלוֹ קְרָנָיִם וְהַקְּרָנַיִם גְּבֹהוֹת וְהָאַחַת גְּבֹהָה מִן הַשֵּׁנִית וְהַגְּבֹהָה עֹלָה בָּאַחֲרֹנָה:  רָאִיתִי אֶת הָאַיִל מְנַגֵּחַ יָמָּה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה וְכָל חַיּוֹת לֹא יַעַמְדוּ לְפָנָיו וְאֵין מַצִּיל מִיָּדוֹ וְעָשָׂה כִרְצֹנוֹ וְהִגְדִּיל."  (דניאל ח', ג-ד)
על פי דניאל, האיל מייצג עוצמה בלתי ניתנת לשליטה, המצליחה להתגבר על שאר החיות. כאשר אברהם מעלה את האיל לעולה, הוא בעצם מנתב את כל כוחותיו ועוצמתו לעבודת ה'. המסר מהעקדה הוא שה' לא רוצה שיצחק יעזוב את העולם הזה ויעלה לעולה השמימה. הקב"ה מצפה מיצחק, אברהם וכל אדם באשר הוא לנצל את כוחותיו כדי לממש את רצון ה' בעולם. ההקרבה של אותו איל מבטאת הקרבה של כוחותיו של האדם לה', תוך הבטחה לנצל אותם לעבודת ה'.
 
**
 
עדיין יש לשאול, במה מיוחדת עקידת יצחק, שהרי מצאנו מספר רב של דמויות בתנ"ך שעבדו את ה'? אברהם ויצחק אינם היחידים שעליהם ניתן לומר שהם היו עבדי ה'. חז"ל כבר אמרו שעובדיה היה עובד ה' כמו אברהם, והגמרא במסכת בבא בתרא אף משווה בין איוב לבין אברהם. מדוע, אם כן, אנחנו מזכירים דווקא את עקידת יצחק בראש השנה?
הרש"ר הירש על פרשת ואתחנן מסביר שההבדל בין אברהם לבין איוב הוא שדווקא אברהם הצליח לחיות בתודעה של עבד. אמנם, איוב עבד את ה' אך הוא עשה זאת מכיוון שה' ציווה עליו לעשות כן, ולא מתוך שאיפה להנכיח את ה' בעולם. בפרקים כט'-ל' איוב מתאר את הצדקות הרבות שהוא נהג לתת לעניים. אמנם, איוב פעל ברצון ה' אך העולה מהפרקים הוא שאיוב פעל לכבודו האישי ולא מתוך הזדהות עם דבר ה'. אברהם, לעומת זאת, הצליח לחיות בתודעה של עבד ה'. הוא לא פעל לטובת עצמו, אלא ניסה לקיים את רצון ה' בעולם. זוהי גם הסיבה שהמילה החוזרת על עצמה בפרשת העקידה היא 'הנני'. אברהם בקביעה זו מצהיר שהוא כעבד העומד בפני רבו, המוכן לשמש אותו.
לעקידת יצחק היו שני תפקידים שונים אותם הקב"ה ניסה להשיג. ראשית, הקב"ה רצה לבחון את מידת הנאמנות של אברהם, ולראות האם הוא מוכן למסור את יצחק בנו. שנית, הקב"ה גם ביקש ללמד את אברהם את החשיבות של השעבוד לה', והביטול המוחלט כלפי רצונו. לא מספיק שהאדם יהיה מוכן למסור את נפשו עבור הקב"ה, אלא עליו גם לקדש את חייו עבורו.
המסר העולה מתוך העקידה, לפיו האדם צריך לראות את עצמו כעבד של ה', זה אשר מבלבל את השטן. אם נבחן היטב את פרקי איוב, נגלה שהשטן רואה באדם דמות שולית בבריאה, עליה הוא יכול לקטרג באין מפריע. השטן רואה את עצמו שר בממשלתו של הקב"ה, שיכול לבקש ממנו להעניש את האדם. עם זאת, מרגע שהאדם נהיה עבד של הקב"ה, מצבת הכוחות משתנה. מעכשיו, השטן כבר לא יכול לקטרג על חייליו של הקב"ה, הרי הם חלק 'מהצוות' שלו. אילו השטן היה מקטרג על האדם, הוא היה מקטרג בעקיפין גם על הקב"ה. תקיעת השופר מעמידה את השטן בפני מציאות לא מוכרת, לפיה האדם נוכח בעולמו של הקב"ה ושותף במעשיו.
 
**
 
"א"ר יוחנן מאי דכתיב מלוה ה' חונן דל אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כביכול עבד לוה לאיש מלוה." (בבלי ב"ב י ע"א)
כאשר אדם נותן צדקה לעני, הוא "משתף פעולה" יחד עם הקב"ה כדי למגר את העוני בעולם. כיצד יכול האדם לראות את עצמו כאילו הוא באותה מסגרת יחד עם בורא העולם? לשם כך, הגמרא בבבא בתרא מביאה דוגמא קטנה למעשה אותו האדם יכול לעשות כדי להיות שותף בקיום העולם. גם מעשה של נתינת צדקה, גמילות יסדים או תלמוד תורה, יכול להפוך את האדם לשותפו של הקב"ה. אין צורך במעשים גדולים או בלתי אפשריים כדי להצטרף אל הקב"ה, זו משימה אפשרית בהחלט.
"שוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול ממך אמר לה לאו אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך." (בבלי ברכות לד ע"ב)
הגמרא בברכות מביאה מעשה על רבי חנינא בן דוסא. רבן יוחנן בן זכאי התפלל לרפואת בנו, אך תפילותיו לא נענו. דווקא אחרי תפילתו של רבי חנינא בן דוסא, נרפא אותו הבן. ניתן היה לחשוב, אומרת הגמרא, שרבי חנינא בן דוסא נמצא במעלה גבוהה יותר מרבן יוחנן בן זכאי. לעומת זאת, הגמרא אומרת שהמעלה של רבי חנינא בן דוסא נעוצה בהיותו עבד ה'. דווקא עבד ה', למרות שפלותו, הוא זה שזוכה לזכויות המיוחדות והרבות מהקב"ה. בראש השנה אנחנו תוקעים בשופר של איל כדי שה' יזכור שאנחנו עבדיו, ויכתוב אותנו לחיים טובים.
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב משה ליכטנשטיין שליט"א
עורכת: הודיה אורון, תש"פ
 
 
 

*    השיחה נמסרה לפני התקיעות ביום ב' של ר"ה תש"פ וסוכמה ע"י אביעד ליפשטט. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.