שופר שניקב

  • הרב משה טרגין

שופר שניקב

בשיעור שעבר דנו בפסול שופר שנסדק (ראש השנה פ"ג מ"ו). בשיעור זה נדון בפסול אחר הנזכר באותה משנה:

נִקב וסתמו: אם מעכב את התקיעה - פסול, ואם לאו - כשר.

כלומר: אם הקול המופק מן השופר נפגע בגלל הנקב - השופר פסול; אך אם הקול אינו מושפע מן הנקב - השופר כשר.

הראשונים נחלקו בהסבר דין זה, ביחס שבינו ובין מקרה אחר שהעלתה הגמרא, וככלל - באופיו של דין זה.

מחלוקת חכמים ורבי נתן

בעוד שהמשנה עוסקת בהשפעת הנקב על הקול שמפיק השופר, עוסקת הברייתא המובאת בגמרא (ראש השנה כז ע"ב) בהיבט אחר לגמרי של המקרה - החומר שבו סתמו את הנקב:

ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול. רבי נתן אומר: במינו כשר, שלא במינו פסול.

לדעת תנא קמא, השופר נפסל גם אם סתמו אותו באמצעות חומר של שופר. רבי נתן חולק, ומכשיר שופר שתוקן באמצעות חומר של שופר - אך לא שופר שתוקן בחומרים זרים.

הראשונים נחלקו בדבר היחס שבין השפעת הנקב על הקול, הנידונה במשנה, ובין מחלוקת רבי נתן וחכמים באשר לחומר שבו נסתם הנקב.

שיטת הראב"ד

הראב"ד[1] טוען (על פי הירושלמי כאן) כי בדבריה "אם מעכב את התקיעה... ואם לאו..." מתייחסת המשנה למצבו של השופר לפני שתוקן הנקב: אם הנקב מעכב את התקיעה, מודים הכול כי כל תיקון שהוא פוסל את השופר, משום שהקול שהוא מפיק לאחר הסתימה נוצר בחלקו על ידיה.

מחלוקת רבי נתן ותנא קמא היא במקרה שהנקב אינו פוגע בקול השופר. רבי נתן טוען כי התיקון כשלעצמו אינו פוסל את השופר, שהרי קול השופר לא נפגע בעטיו של הנקב - וממילא לא השתנה בעקבות התיקון. לשיטת רבי נתן, השופר עשוי להיפסל רק אם ייסתם בחומרים זרים.

חכמים נוקטים בעמדה קיצונית יותר: לדעתם, כל סתימה שהיא פוסלת את השופר, ללא תלות בהשפעת הנקב על קול השופר וללא תלות בזהות החומר האוטם. לפי חכמים, השופר צריך להיות טבעי לחלוטין, חף מכל תיקון שנעשה ביד אדם. ודוק: אם יש בשופר נקב לא-מתוקן, מודים חכמים שהוא כשר (כך מפורש בירושלמי); תיקון כל שהוא, ואפילו של נקב מזערי, פוסל לדעתם את השופר.

רוב הראשונים אינם מקבלים את הסברו של הראב"ד, הדוחק את חכמים לעמדה קיצונית הפוסלת כל תיקון שהוא. לפיכך הם מציעים פירוש אחר לדברי המשנה "אם מעכב את התקיעה פסול, ואם לאו כשר". לפי פירושם, מילים אלה מתייחסות למצבו של השופר לאחר שנסתם: אם הנקב משפיע על הקול גם לאחר הסתימה - השופר פסול; אם התיקון הועיל, ושוב אין הנקב משפיע על הקול והשופר שב לקדמותו, נחשבת הסתימה לחלק מן השופר והיא פחות בעייתית.

מחנה ראשונים זה נחלק לשתי סיעות: שיטת רמב"ן ושיטת הרא"ש.

שיטת רמב"ן

רמב"ן טוען כי חכמים ורבי נתן נחלקו במקרה שהסתימה החזירה את קול השופר לכמות שהיה קודם שניקב. במקרה כזה מכשיר רבי נתן סתימה בחומר שנלקח משופר אחר, היות שהשופר אינו כולל אלמנטים זרים.

אם התיקון אינו מושלם, והקול אינו שב לקדמותו, אין הסתימה נחשבת לחלק מן השופר, כי אם לתוספת זרה הפוסלת אותו. והוא הדין בשופר שתוקן היטב באמצעות חומר זר: על אף שהקול שהוא מפיק זהה לקול המקורי, נחשבת הסתימה לתוספת זרה ופוסלת את השופר.

בקיצור, לדעת רבי נתן תלויה כשרות הסתימה בשני תנאים: שתיעשה באמצעות חומר של שופר, ושתחזיר את קול השופר לקדמותו.

חכמים, לעומתו, סבורים כי כל סתימה שהיא, ואין זה משנה באיזה חומר נעשתה ועד כמה היא מעורה בגוף השופר, פוסלת את השופר אם יש לה השפעה כל שהיא על קולו - ואף אם היא משיבה לו את הקול שהיה לו קודם שניקב.

במה נחלקו רבי נתן וחכמים לפי רמב"ן? ייתכן שחכמים מסכימים עם רבי נתן כי הסתימה היא חלק אינטגרלי של השופר, אך הם פוסלים משום שהקול המופק ממנו (לאחר התיקון) נובע משני מקורות שונים - השופר והסתימה. במילים אחרות, רבי נתן וחכמים נחלקו מה הבעיה בשופר שיש בו תוספת: העובדה שהקול מופק מכמה יחידות שונות, או עצם היותו של השופר 'יציר כלאיים' העשוי מכמה יחידות.

נקודת השוני בין פירושו של הראב"ד לזה של רמב"ן היא במקרה שהנקב אינו פוגע בקולו של השופר: בעוד שלדעת הראב"ד פוסלים חכמים את הסתימה גם כאן, סבור רמב"ן כי בנקב כזה מודים חכמים שהוא ניתן לתיקון. העמדת מחלוקת חכמים ורבי נתן בנקב המשנה את קול השופר אפשרה אפוא לרמב"ן להסביר כי חכמים מכשירים סתימת נקב שאינו משנה את קול השופר, ובכך להימנע מעמדתו הקיצונית של הראב"ד, כי חכמים פוסלים כל תיקון שהוא.

שיטת הרא"ש

הרא"ש מסכים עם רמב"ן בהסבר המשנה, אך חולק על פירושו במחלוקת רבי נתן וחכמים. בעוד שלדעת רמב"ן המחלוקת היא במקרה שהתיקון היה מושלם וקול השופר חזר לקדמותו, מפרש הרא"ש כי המחלוקת היא במקרה שהקול לא חזר לקדמותו והתיקון לא הוכתר בהצלחה מלאה. לדעתו, רבי נתן הכשיר סתימה בחומרים הומוגניים גם במקרה כזה. מפירושו של הרא"ש יוצאת אפוא קולא גדולה: השופר עשוי להיות כשר גם אם התיקון לא השיב לו את קולו המקורי. ומאידך, אם התיקון היה מושלם מכשיר רבי נתן את השופר גם אם הסתימה נעשתה בחומר לא-הומוגני (שהרי הדרישה כי הסתימה תיעשה בחומר של שופר נאמרה רק במקרה שהתיקון אינו מושלם). בקיצור, לדעת הרא"ש רבי נתן מכשיר את התיקון באחד משני התנאים: תיקון מושלם בחומר זר, או תיקון שאינו מושלם בחומר הומוגני.

הרא"ש אינו מסביר את הבנתו בדעת רבי נתן, אך שמא נוכל אנו להציע לה הסבר. ראינו כי לדעת רמב"ן, כל תוספת שאינה חלק אינטגרלי מגוף השופר פוסלת אותו. לפיכך יהיה התיקון כשר רק אם ייעשה בחומר של שופר ובאופן 'חָלָק' (כלומר: יחזיר לשופר את הקול שהיה לו קודם שניקב); בהעדר אחד משני התנאים הללו, תיחשב הסתימה ליחידה נפרדת ותפסול את השופר.

הרא"ש מבין, כנראה, את רבי נתן באופן שונה במקצת. לדעתו, הבעיה היא שקול השופר נוצר על ידי שני מכשירים שונים: השופר והסתימה. הגדרת הסתימה כתוספת שאינה חלק אינטגרלי מן השופר אינה מספיקה לפסול אותו; רק אם תוגדר הסתימה כמכשיר נפרד, הפוגע בקולו של השופר, יהיה בה כדי לפסלו. והסתימה מוגדרת כמכשיר נפרד רק בצירוף שני תנאים: שתהיה עשויה מחומר זר ושלא תשתלב היטב בשופר המקורי (דהיינו: שלא תשיב את קולו לכמות שהיה קודם שניקב). בהעדר אחד התנאים נחשבת הסתימה כתוספת לשופר, אך לא כמכשיר שני, ועל כן אינה פוסלת אותו.

הבנה זו גם מתיישבת טוב יותר בלשון הדרשה העומדת ביסוד הדין. הגמרא אינה מסבירה מדוע פסול שופר שניקב. אך רמב"ן והרא"ש משתמשים שניהם בהסבר שמציעה הגמרא (כו ע"א) לפסול אחר (פסול שופר של פרה): "שופר אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה שופרות". הרא"ש למד מכאן כי יש בעיה בשני שופרות, דהיינו, בשני מכשירים המפיקים קול אחד; אך אם המילוי משתלב היטב בגוף השופר - גם אינו עשוי מחומר של שופר - אין השופר נחשב לשני שופרות (לפחות לדעת רבי נתן). רמב"ן, לעומתו, הרחיק לכת יותר ולמד מן הדרשה הזו כי כל תוספת לשופר פסולה - גם אם אינה נחשבת כמכשיר שני - ועל כן פסל כל תוספת שאינה הופכת לחלק אינטגרלי של השופר (תוספת שאינה מושלמת או שעשויה מחומר זר).



[1] בדרשה לראש השנה [שממנה הוא מביא בהשגותיו על בעל המאור בספר "כתוב שם" כאן] ובהשגותיו על הרמב"ם הלכות שופר פ"א ה"ה.