שבת | דף קטו | שורפי תורה

בעניין הכתבים שמצילים מפני הדליקה בשבת, נאמר:

"תנו רבנן: הברכות והקמיעין, אף על פי שיש בהן אותיות של שם, ומעניינות הרבה שבתורה - אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפים במקומן [הן ואזכרותיהן]. מכאן אמרו: כותבי ברכות כשורפי תורה".

במסכת גיטין אנו למדים שאסור לכתוב תורה שבעל פה – "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (דף ס עמוד ב). ברכות וקמעות הם דברים הנאמרים בעל פה ולכן נכללים באיסור זה. ברבות הימים ובעקבות הצרות שבאו על עם ישראל התירו חכמים לכתוב דברים שבעל פה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

ראשונים רבים (רא"ש, רשב"א, ריטב"א, רבי זרחיה הלוי ועוד) כתבו שהיות והיום מותר לכתוב דברים שבעל פה, מצילים מהאש גם סידורים וכדו'. מנגד, הרמב"ן הבין את ההיתר אחרת, והסביר שכל מה שהתירו לכתוב זה רק לשם צורך (כמו לימוד), אבל אין לכתוב ברכות שלא לשם צורך וממילא אין להצילם מדליקה בשבת.

ניתן לדייק מדברי הברייתא 'אף על פי שיש בהן אותיות של שם' שהכתיבה נעשתה ללא שמות הקודש ממש, וכללה רק אותיות המייצגות את שם ה', כפי שאנו כותבים את שם השם באות ה' וכדו'. הברייתא מציינת שאף לגבי כתבים אלו נאמר שהכותבם הוא כשורפי תורה. נראה לומר שהסיבה לכך היא שאסור היה לכתוב את הברכות כשם שאסור היה לכותב את שאר התורה שבעל פה ואסור גם היה להצילם אם פרצה דליקה. ברם, ראשונים רבים, וביניהם רבי יום טוב אשבילי, דחו הבנה זו וכתבו שוודאי שמדובר בכתיבה של השם ממש (חידושי הריטב"א מסכת שבת דף סא עמוד ב):

"אף על פי שיש בהם אותיות של שם. יש שדקדקו דמיירי שלא היה כתוב בהם שם שלם, וליתא דהא דומיא דגניזה אמרינן שהיה כתוב שם שלם על ידות הכלים, והא דנקט הכא אותיות של שם משום קמיעין נקטיה שהאותיות הם העיקר הרפואה, ורוב פעמים אין כותבים בו השם המיוחד אלא שמות אחרים שהם מצירוף השם המיוחד".

לדברי ראשונים אלו הכותב קמיעות וברכות נחשב כאילו שורף את התורה היות והוא מביא למצב של שריפת שם ה' ממש.

יחד עם זאת, מהמעשה המובא בגמרא על רבי ישמעאל שהלך לאותו אדם שכתב ברכות, נראה לומר שלא מדובר ברשע שעבר על איסור של מחיקת השם אלא על אדם שכתב ברכות ללא שמות הקודש. הבעייתיות במעשיו הייתה שזלזל באיסור כתיבת תורה שבעל פה שהיה נהוג באותה תקופה.

מהבנה זו משמע שישנו איסור למחוק ברכות הכתובות ללא שם ה' אלא עם אות המייצגת את השם.