שותפות בנכסים

  • הרב שמואל שמעוני

שותפות בנכסים

המשנה בבבא בתרא יא ע"א מציבה כלל לגבי המקרים שבהם שותף אחד יכול לכפות על חבירו לפרק את השותפות שביניהם:

"אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה... זה הכלל: כל שיחלק ושמו עליו - חולקין, ואם לאו - אין חולקין. אימתי? בזמן שאין שניהם רוצים, אבל בזמן ששניהם רוצים - אפילו פחות מכאן יחלוקו".

נכס שניתן לחלקו לשניים כך שכל מחצית תשמור על השם שהיה למכלול - נחשב לנכס "שיש בו דין חלוקה", וכל שותף יכול לדרוש לחלק אותו.

מה יסוד החילוק? ייתכן שבנכס אחר דרישת חלוקה היא בעצם דרישה להריסת החפץ, וזאת לא ניתן לכפות על השותף. אולם ייתכן להסביר אחרת. ישנם שני סוגים של שותפות. סוג אחד הוא שותפות של שני אנשים, שלכל אחד מהם יש בעלות על חצי מתוך הנכס הכולל, ושתי הבעלויות 'מתערבבות' בנכס המשותף. סוג אחר של שותפות הוא שותפות שבה אין לאף אחד חצי ששייך לו באופן בלעדי, אלא ששני הצדדים כגוף אחד הם הבעלים של הנכס המשותף.

ונראה, שכאן יש הבדל בין שני סוגי הנכסים: נכס המכיל בתוכו שני חצאים שכל אחד מהם לחוד יכול לשמור על שמו - ניתן לומר לגביו שכל צד מחזיק בבעלותו חצי תיאורטי מהנכס. לעומת זאת, נכס שלחצאיו יש זהות שונה מהמכלול - חצאיו אינם קיימים כישות עצמאית, ועל כן לא ניתן לומר שלכל שותף יש בעלות על חצי, והדרך היחידה להבין את השותפות היא ששני השותפים ביחד מחזיקים את הבעלות במכלול.

ואכן, ההשלכה הבסיסית של הבחנה זו נוגעת ליכולת לכפות את פירוק השותפות. כאשר צד אחד מחזיק בבעלותו הבלעדית חצי מהנכס המשותף - הוא יכול לתבוע לממש את בעלותו הנפרדת על חצי זה. אך כאשר אין לאותו צד חצי משלו, אלא שלו ולשותפו יש בעלות על כל הנכס - אין לו יכולת לתבוע את מימוש בעלותו על החצי, משום שאין לו בעלות על חצי.

על פי הסבר זה ניתן להבין דין נוסף. במשנה בנדרים מה ע"ב קובע תנא קמא שאם אדם מדיר את שותפו מהנאה בנכסיו - אסור לשותף להיכנס לחצר המשותפת. הגמרא (מו ע"ב) מסבירה שהדברים אמורים בחצר שיש בה דין חלוקה בלבד. מה פשר החילוק? מסתבר, שבחצר שיש בה דין חלוקה - לשותף המדיר יש בעלות בלעדית על המחצית שלו, ועל כן יש ביכולתו לאסור אותה בהנאה. כיוון שאין אנו יודעים איזו מחצית שייכת לכל אחד מהשותפים - אסור לשותף מספק להיכנס לחצר כולה. לעומת זאת, בחצר שאין בה דין חלוקה - הבעלות היא משותפת על כל החצר, וממילא אף שותף אינו יכול להטיל עליה איסורים לבדו.