שותפות כהנים בקרבן ציבור

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

ערכין דף ד – שותפות כהנים בקרבן ציבור

במשנה (ב עמוד א) נאמר:

"הכל מעריכין, כהנים לוים וישראלים".

הגמרא (ד עמוד א) מנסה להסביר את החידוש שבכך שגם כהנים יכולים להעריך, ותולה זאת בדעת בן בוכרי:

"פשיטא!
אמר רבא: לא נצרכא אלא לבן בוכרי;
דתנן: א"ר יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל אינו חוטא,
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כן, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא, אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הם, היאך הם נאכלין".

בעיון זה ננסה לדון בטענתם של הכהנים לפי רבי יוחנן ולהבין מדוע אין אנו מקבלים אותה. הטענה הבסיסית של הכהנים פשוטה: כל מנחת כהן דינה להישרף ולא להיאכל. ממילא, אם ישתתפו הכהנים בהבאת העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, יהיה דינם של אלו להישרף ואי אפשר יהיה לאוכלם.

למעשה אין אנו מקבלים סברה זו של הכהנים, ואנו מחייבים אותם לתת את שקליהם לבית המקדש (רמב"ם שקלים א, ז), וממילא יש לדון כיצד אנו מתמודדים אם טענתם. ניתן להציע כמה אפשרויות בשאלה זו:

א. הכהנים הניחו בטענתם שדין שריפת מנחת כהן מתייחס לבעלים אשר רכשו את המנחה. אך ניתן להבין שדין זה לא תלוי בזהות הקונה אלא רק בזהות המתכפר, ומנחות הציבור מכפרות על העם כולו (כולל הכהנים) גם אם הכהנים לא יתרמו את שקליהם. אמנם עדיין אין כאן פיתרון לבעיה העקרונית של שותפות הכהנים, אך מתוך הבנה זו ברור שאין כל תועלת בכך שהכהנים ייפטרו מתרומת שקלים.

ב. רש"י (ד"ה שלנו) כותב: "דהאי כליל תהיה במנחת כהן גרידתא כתוב אבל במנחת צבור זיל בתר רובא". ההבנה הפשוטה בדבריו היא שחלקם של הכהנים בטל ברוב ועל כן אין המנחה נשרפת. אמנם לפי הבנה זו קיימים בדבריו שני קשיים: 1. לדעת רבי יהודה מין במינו אינו בטל, וממילא תהיה בעיה לבטל את הקמח של הכהנים בקמח של ישראל (שושנת העמקים כלל יד). 2. קיימא לן שאין מבטלים איסור לכתחילה, ולפי חלק מהראשונים מדובר בדין דאורייתא.

ג. ניתן להבין את דברי רש"י באופן קצת שונה. הכהנים התייחסו אל מנחות הציבור כאל מנחות מרובות שותפים ומשום כך ראו בעיה בכך שיהיו חלק מן השותפים במנחה. אך ניתן לראות את מנחות הציבור, ואת קרבנות הציבור בכלל, לא כקרבנות מרובי שותפים אלא כקרבנות ששייכים לגוף המיוחד שנקרא "ציבור" או "כלל ישראל" ובו לא שייך כלל לדבר על חלק נפרד ששייך לכהנים ופוסל את המנחה.

ד. הבנה נוספת, אשר משתמעת גם היא מלשון רש"י, היא שאנו חולקים על הכהנים בהבנת דין שריפת מנחת כהן. הכהנים הבינו שבעלות הכהן הינה גורם אקטיבי אשר מצריך שריפה של המנחה, וממילא גם כאשר הכהן רק שותף במנחה יש לשורפה. אך ניתן להבין זאת גם אחרת: הכהן איננו גורם אקטיבי המחייב שריפה, אלא שבמנחת כהן רגילה אין בעלים מישראל שנוכחותו מאפשרת ומתירה את האכילה. ממילא, כל מנחה שבה שותפים כהן וישראל ניתנת לאכילה בשל נוכחותו של ישראל ואין בעלותו של הכהן מפריעה כלל.

הרב אברהם סתיו