שחטו שלא למנוייו

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים סא – שחטו שלא למנוייו

במשנה (דף סא ע"א)) נאמר:

שחטו שלא לאוכליו, ושלא למנויו, לערלים ולטמאים - פסול.

כלומר, כאשר השוחט מתכוון לשחוט שלא לשם האנשים המנויים על הקרבן, הפסח נפסל. בהבנת מהותו של פסול "שלא למנוייו" אפשר ללכת בשתי דרכים עקרוניות.

רש"י בסוגייתנו (ד"ה כמי) כתב תוך כדי דבריו את המילים הבאות:

מחשבת שלא למנויו, דהיינו שינוי בעלים.

מדברי רש"י אלו (ובמקומות נוספים) עולה שהוא רואה את דין שלא למנויו כסעיף של הדין הכללי של שינוי בעלים שקיים בקרבנות כולם (עיין בבלי זבחים ג ע"א). מאידך, מדברי הגמרא אצלנו (דף ס"א ע"א) נראה שמדובר בדין שונה:

מנהני מילי? דתנו רבנן: (שמות יב) 'במכסת' - מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו. יכול שחטו שלא למנויו יהא כעובר על המצוה וכשר - תלמוד לומר 'במכסת תכסו', הכתוב שנה עליו לעכב.

מן הברייתא עולה שדין 'שלא למנויו' הוא דין מיוחד בקרבן הפסח שנלמד מן המילה "במכסת" ואיננו חלק מדין שינוי בעלים בכל הקרבנות. דברים ברורים ברוח זו כתבו גם התוספות (ד"ה ואתקש):

תימה לר"י... מה מנויו פסלי בד' עבודות דהיינו שינוי בעלים, אף אוכליו יפסלו בד' עבודות ובשאר קרבנות נמי יפסלו במנויו! ויש לומר דשלא למנויו אין זה שינוי בעלים.

התוספות עומדים על הבדלים הלכתיים שקיימים בין דין שלא למנויו לדין שינוי בעלים: שינוי בעלים פוסל בארבע העבודות ובכל הקרבנות, ואילו שלא למנויו פוסל רק בשחיטת הפסח. משום כך מסיקים התוספות שדין שלא למנויו איננו שינוי בעלים, היינו שהמנויים על הפסח אינם נחשבים כבעליו לעניין דין "שלא לשמו" אלא שיש דין מיוחד בהלכות פסח שמחייב לשחוט את הפסח לשמם.

חידוד חשוב להבדל המהותי שבין שינוי בעלים לשלא למנויו כתב רבי דוד הכהן רפופורט, בעל המקדש דוד (קונטרס מעניני קדשים סימן ד אות ב):

ונראה דבעיקר המחשבה יש גם כן חילוק בין שלא למנויו לשינוי בעלים, דבשינוי בעלים המחשבה לשם אחרים זהו הפוסלו, מה שאין כן בשלא למנויו בפסח לא מה שמחשב לשם אחרים זהו הפוסלו רק מה שאינו מחשב להמנוים.

המקדש דוד מבליע בדבריו חקירה יסודית בדין פסול שלא לשמה: האם עניינו היעדר ה"לשמה" או פסול אקטיבי של מחשבת "שלא לשמה". בדבריו הוא מציע לחלק בין שינוי בעלים רגיל, שבו המחשבה האקטיבית שלא לשם בעלים היא שיוצרת את הפסול, למחשבת שלא למנויו שבה היעדר המחשבה לשם מנויו היא שפוסלת. ההיגיון בחילוק זה הוא בכך שעצם הבעלות על הקרבן היא דבר שמתרחש באופן טבעי כאשר אדם רוכש קרבן, ואין צורך במחשבה לשם בעלים כדי לקשר בין הקרבן לבעליו. אמנם ההימנות על הפסח היא תהליך מלאכותי שאותו חידשה התורה ויש צורך במחשבה אקטיבית בשעת השחיטה בכדי לקבע אותו.

נפקא מינה מרכזית להבדל בין סוגי הפסולים הוא דין "לשמו ושלא לשמו". בדין שלא למנויו נאמר במשנה ש"למנויו ושלא למנויו כשר", והדבר הולם את דברי המקדש דוד שאין פסול אקטיבי כשחושב שלא למנויו אלא רק דרישה שיחשוב למנויו. אמנם בדין "לשמו ושלא לשמו" נחלקו האחרונים, והמקדש דוד עצמו (שם אות א) סבור לשיטתו שגם במקרה כזה יהיה הקרבן פסול.

הרב אברהם סתיו